אחד כותב על "פשעי ישראל ברצועת עזה", השנייה כותבת על "פשעי ישראל נגד ערביי ישראל" (שכידוע רוצחים אלה את אלה), השלישי כותב על לוחמינו ש"נהרגו ונפצעו לחינם במלחמת שלום נתניהו". שלושה כותבי דעה בעמוד אחד של עיתון הארץ, יום חמישי שעבר. האמת, כבר התרגלנו לכתבי השנאה העצמית של גדעון לוי, אורי משגב וחנין מג'אדלה וחבריהם. נעשינו אדישים כלפיהם, בבחינת הם מחרפים ושיירת הציונות מתקדמת. אין לנו ציפיות לא מעורך העיתון ולא מבעליו, אבל אז הגענו לעמוד 11. עוד אחד שנוסף למקהלת מכתימי דמותנו ושמנו בעולם הגדול, ואף מרחיק לכת. הנה כמה צימוקים אוטו-אנטישמיים ממאמרו הארכני: "טיהור אתני בגדה המערבית", "משטרת ישראל היא מקור ההשראה לטרוריסטים היהודים", "כוחות צה"ל משתפים פעולה עם הפורעים", "הציבור היהודי בשטחים מחפה על הפורעים", "סביר מאוד שגם בעזה בוצעו פשעי מלחמה", ומעל לכל - קריאה לקהילה הבינלאומית "להפסיק את הפשעים נגד האנושות שנעשים בגיבוי הממשלה", ופנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג להיות "הכתובת לחקירה". הכותב היה בעברו ראש ממשלה, ישב בכלא על שחיתות, ומה שמתמיה יותר מכל - בית גידולו הוא נחלת ז'בוטינסקי. שנים רבות עוד התיימר לדבוק במורשת הבית"רית, עד שהתהפך אידאולוגית ב-180 מעלות. היום הוא חבר בלהקת שוקן, מקבל שטחים נרחבים בעיתון הפרו-פלשתיני, להפיץ את משנתו הלעומתית. יש להודות: אהוד אולמרט יודע להתבטא, הן בעל-פה, בראיונות שהוא מעניק לכלי התקשורת (גם "אל ג'זירה"), והן בדפוס, במאמריו בהארץ. בלשון חלקלקות הוא מפיץ את משנתו הפוגענית. אין בדעתי להתווכח עימו - על כך שהוא מאשים את כלל המתנחלים, על כך שהוא מתעלם מאירגוני הטרור הרצחניים, יוצא נגד המשטרה וצה"ל ("פושעים" בעיניו), אינו מכיר עוד ביהודה ושומרון אלא ב"גדה המערבית". רק לקונן על המהפך האידיאולוגי שעבר (והוא מודה בכך) אל מחוזות השמאל הקיצוני. למקרא מאמריו ולמשמע התבטאויותיו, ברור כי אין שום פער בין עמדותיו לבין אלו של ראש ה"דמוקרטים" יאיר גולן. מי בליכוד אינו זוכר את אולמרט ההוא, הוגה הסלוגן המנצח "פרס יחלק את ירושלים"? אני זוכר אותו עומד בגשם שוטף בעת הפריימריז בליכוד בגני התערוכה, מטרייה בידו, מפציר בכל מצביע, בחלקלקות לשונו, בצ'אפחות על הכתף, בחיוך מעושה, להצביע עבורו, כמי שישמור על שלמות בירתנו (אז עוד היה ראש העירייה, ועל מעלליו בה סיפרה מי שהייתה מזכירתו), כמי שנאמן מאין-כמוהו למורשת הלאומית, ורואה עצמו כמנהיג עתידי של הליכוד. חדי עין יכלו כבר אז להבחין בסטייה קלילה, בקריצה לבראנז'ה, בחוסר אמינותו ובחנפנותו. נכון, לא רק אהוד אולמרט השתנה. גם עוד "נסיכים" ו"נסיכות", שהיפנו עורף לא רק לנתניהו שנוא נפשם ולתנועת הליכוד, אלא ממש לדרך ז'בוטינסקי, זו המדברת בין השאר על זכות העם היהודי על כל ארץ-ישראל ("שתי גדות לירדן"), כמולדתו ההיסטורית, זכות העולה על זכותם של הערבים. רק כאשר ערביי ארץ-ישראל - קבע ראש בית"ר - יכירו בעובדת קיומה של המדינה היהודית, הם יזכו למלוא הזכויות בה. אין לכחד, כי גם הליכוד השתנתה, כפי שהמפה הפוליטית למלוא רוחבה שינתה פניה. אהוד אולמרט הרחיק יותר מכולם בסטייתו, במהפך האישי שעבר, בכתיבה הבוטה שלו שמשרתת את תעמולת שונאי ישראל. גם אם אין לו כיום תפקיד רשמי כלשהו, משוחרר לטוב ולרע מעברו, מילותיו ומשפטיו מקשים על ישראל במאבק על צדקתה בדעת הקהל בעולם, בעת קשה זו. ויש נחמה: הארץ וכותביו, אולמרט וגולן, מדברים בשם מיעוט בציבוריות הישראלית, ואליו. השפעתם כמעט אינה מורגשת, למרות קולניותם, למרות הופעותיהם המרובות בתקשורת המקומית והעולמית. הציבור ברובו, בקואליציה וגם במפלגות האופוזיציה, אינו הולך שבי אחר דעותיהם המוקצנות. בעוד הם מגדפים, מוציאים דיבתנו רעה, מספר המתיישבים היהודים ביו"ש נוסק מעלה. עוד ישובים, עוד התנחלויות, עוד חוות. ונכון, את אותם מאות נערים שמתגרים בזדון בתושבים הערביים, יש לעצור. חובה למנוע מהם להמשיך במעלליהם. הם פוגעים בהתיישבות במעשיהם, כשם שאולמרט ושות' פוגעים בה במילותיהם. עיתון הארץ וחבר כותביו מוכיחים מדי יום ביומו ומדי גיליון בגיליונו, כי אין צורך באויבים מבחוץ, כאשר ישנם עוכרים מבית, שמהדהדים את תעמולת האויבים. לשמחתנו השפעתם זניחה. למרות הניסיון היומיומי (גם מצד יוצא חלציה של נחלת ז'בוטינסקי) לתקוע מקלות בגלגליה, עגלת הציונות נעה בביטחה קדימה.