המסדרון היה שקט מדי. לא שקט של לילה. שקט של מוסד שיודע לשמור סודות. האור הפלואורסצנטי ריצד קלות, כאילו גם הוא מתלבט אם להישאר. מצלמות הביטחון הפסיקו לעבוד, אבל איש לא הביט במסכים. לפעמים השגחה היא רק מחווה. בתא מספר 347 ישב אדם שכבר לא היה רק אדם. הוא כבר היה פצצה מתקתקת. הוא ישב על הדרגש, גבו אל הקיר, ידיים שלובות. לא עצבני. לא נסער. מרוכז. כבר ימים שלא שאל שאלות. כבר ימים שלא ביקש דבר. זה הדאיג את הסוהרים יותר מכל התקף זעם. אנשים שמאבדים שליטה עושים רעש. אנשים שמבינים את מצבם שותקים. מחוץ לתא, קלסר עבה עבר מיד ליד. לא כל הדפים בו היו רשמיים. לא כל השמות היו מחוקים מספיק. היו הרבה שמות. הרבה מאוד. ההחלטה לשלוח פסיכולוג לא התקבלה מתוך דאגה. היא התקבלה מתוך זהירות. מישהו רצה לדעת: האם הוא נשבר. האם הוא מתכוון לדבר. והאם הוא מבין כמה כוח יש לו או כמה מסוכן להזכיר לו את זה. הוא הרים את הראש בדיוק ברגע שצעדים עצרו מחוץ לדלת. לא בגלל רעש. אלא כי הוא חיכה להם. המפתח הסתובב. הדלת נפתחה. ועוד לפני שהפסיכולוג נכנס, כבר היה ברור: זו ממש לא הולכת להיות שיחה על נפש. פסיכולוג: אמרו לי שאתה רוצה לדבר. באמת לדבר. הוא: כן. נמאס לי לשאת את זה לבד. פסיכולוג: אתה מבין את המשמעות של זה? אם תפתח את הפה? אנשים ייפלו. מוסדות. שמות. אגדות. בכל העולם. הוא: (בקול קר, יציב) אני יודע. זו בדיוק הנקודה. פסיכולוג: אתה מאיים? הוא: לא. אני מודיע. הם בנו עולם שבו חשבו שאני חד-פעמי. זו הטעות שלהם. אני עדות מהלכת. פסיכולוג: למה עכשיו? הוא: כי הם כבר החליטו להקריב אותי. אם אני נופל, אני מושך איתי את החוטים. כולם. פסיכולוג: אתה חושב שזה יפיל את המערכת? הוא: לא הכול. אבל זה יפיל את השקר שהם מעל זה. שיש להם חסינות מוסרית. ואת זה, הם לא ישרדו. שתיקה. הפסיכולוג מסתכל עליו ארוכות. פסיכולוג: אני חייב לשאול אותך שאלה מקצועית. יש לך מחשבות על התאבדות? הוא: (מסתכל ישר, בלי היסוס) הצחקת אותי. לא. ממש לא. פסיכולוג: אפילו לא לרגע? הוא: לא. בחיים לא היו לי ולא יהיו לי. אדם שמתכוון למות, לא מאיים לדבר. הוא שותק. אני רוצה לחיות. כדי שכולם ישמעו. פסיכולוג: אתה מבין שיש מי שלא ירצה שזה יקרה. יש הרבה שלא ירצו שאתה תדבר. הוא: בוודאי. אבל עכשיו הם בבעיה. כי אם יקרה לי משהו, הכל ייראה כמו הודאה. פסיכולוג: אז זה המהלך האחרון שלך? הוא: לא. זה המהלך הראשון. מהלך שבו אני כבר לא מגן על-אף אחד. צעדים במסדרון. קולות לא ברורים. הדלת נפתחת למחצה. פסיכולוג: אם תצא מכאן אין דרך חזרה. הוא: מעולם לא הייתה. האור נשאר דולק. הדלת נסגרת. בבוקר שלמחרת, הודעה קצרה יצאה לתקשורת. נוסח יבש. הוא התאבד בתאו. אין חשד לפלילים.