"רציתי לכתוב 200 עמודים של שקט"

במשך שנים רבות נשמר סיפור השבי בתוך "פעמון שקט" בבית משפחת עיני. מנחם, שחזר מהשבי המצרי ב-1973 לאחר 40 חודשים, בחר שלא לדבר על החוויה הקשה. אסתר מתארת את הצורך הפנימי שהוביל לכתיבה: "כשבאתי לכתוב על התקופה ההיא, היה נדמה לי כאילו אני כמו בצוללת, באיזה פעמון כזה שקט שקט... לצערי הרב, את השקט הזה תרגמתי למילים". הספר נבנה סביב חליפת המכתבים בין השניים, אותם מכתבים שהיו "אור לחיים" עבורה באותם ימים. אסתר חושפת כי הבחירה בשתיקה ובאיפוק לא הייתה כפויה מלמעלה, אלא בחירה ערכית של המשפחות: "לא עלה בדעתנו להפגין, לצעוק, לעשות הצגות לטלוויזיה ולשבור את הלב לכל העם. זו הייתה בעיה שלנו... כיוון שלקחנו אחריות על החלטות חיינו, אל מי נבוא בטענות?"

"נאצר נדר נדר": רגע השבירה והלידה מחדש

אחת החשיפות המטלטלות ביותר בהרצאה נוגעת לנקודת המפנה שחוותה אסתר שבעה חודשים לאחר הנפילה בשבי. עד אז חיה בציפייה דרוכה לחזרתו המיידית של מנחם, עד כדי כך שסירבה לקנות מיטת נוער לבתה קרן: "לא קניתי מיטה לקרן כי מחר הוא יבוא, מוחרתיים הוא יבוא... הרגשתי סוף העולם". היה זה רפי הרלב, מפקד הבסיס, שהטיח בה את האמת המרה בערב גשום אחד: "הוא אמר לי: 'מה קורה לך? את לא מבינה? נאצר נדר נדר שהוא לעולם לא ישחרר את טייסי הפנטום'. הוא לא קישט ולא ניחם, האמת הייתה עירומה". אסתר מתארת את הלילה ההוא כצלילה לתהום, אך גם כרגע של התעלות: "התפלשתי בכאב, שקעתי בו עמוק... כשעלה השחר, גררתי את עצמי בכוח מן התהום. פתאום הרגשתי שיש לי אוויר לנשום. אמרתי: היום אקנה מיטה לקרן, מחר אחליט מה לעשות עם עצמי. נולדתי מחדש". באותו רגע היא עברה ממצב של "אישה מחכה" לאישה שלוקחת אחריות על גורלה, החלה ללמוד ייעוץ פסיכולוגי ואף שיפצה את ביתם.

הגהינום שאחרי החזרה: "ביחד ולחוד"

בניגוד לתפיסה הרומנטית של חזרת השבוי, אסתר חושפת כי המפגש המחודש הוביל ל"תקופת גיהינום". הפער בין הפנטזיות שטיפחו זה על זו לבין המציאות היה תהומי: "אנחנו ביחד, כל אחד בעולם אחר, כל אחד עם פנטזיות אחרות... הוא רצה לבנות את עצמו ולהתקדם, ואני רציתי לטוס להוואי ולשבת תחת עץ דקל. זה לא מתחבר". היא מספרת בגילוי לב על המאבק להחזיר את מנחם אל התא המשפחתי, כולל אולטימטום חריף שהציבה לו כשרצה לשכור חדר בתל אביב: "אמרתי לו: אם אתה שוכר חדר בתל אביב, כף רגלך לא תדרוך בבית הזה. לא תראה אותי ולא תראה את הילדות אף פעם".

הצחוק שהפשיר את המועקה

למרות השנים הקשות והצלקות שהותיר השבי, אסתר מסיימת את דבריה בנימה של השלמה ואופטימיות. היא מתארת כיצד התנדבותה בארגון נט"ל אפשרה לה למצוא סוף-סוף את המילים ולעבד את הטראומה שחיה בתוכה עשורים: "הדיבור איתם פתאום נתן לי מילים לכל מה שהיה בתוכי ולא ידעתי... שם באו לי המילים לכתוב ספר אנושי". את החיים החדשים שבנו מסמלת עבורה בתם השלישית, עדי, שנולדה לאחר החזרה מהשבי: "נולדת לנו ילדה, קראנו לה עדי, והעולם השתנה לחלוטין. פתאום הצחוק שלה, פתאום התמימות שלה... אמרנו לעצמנו: מה זה כל הדרמה? מה כל הסיפור? והתחלנו לחיות חיים נורמליים עם ציפיות נורמליות". אסתר עיני, האישה שביקשה לכתוב שתיקה, השכילה להפוך אותה לשיר הלל ליכולת האנושית לצמוח מתוך השברים.