הסרט דמויות נסתרות (Hidden Figures) מספר את סיפורן של שלוש נשים שחורות שפרצו גבולות בנאסא בתוכנית החלל. איני יודע מדוע דוקא עכשיו מרבים להקרינו בתחנות רשת HBO, אך כל פעם שאני נתקל בו, אני עוצר לראותו עד הסוף ונהנה מחדש. אחת משלוש הנשים הייתה למעשה מחשב מהלך, אחד שניתן להסתכל לו בעינים, אך בניגוד למחשבים של פעם, היא דמתה יותר לאינטליגנציה מלאכותית של ימינו אנו, שמפעילה גם את המוח, לא רק מבצעת המון פעולות חשבוניות, מסובכות ומורכבות ככל שתהינה.
לפני כמעט ארבעה עשורים הגעתי ארצה לשרת כחייל בודד. לא סתם "חייל בודד", כי אם אבן הבוחן של "שירות בני ישראלים השוהים בחו"ל" (קרי בני יורדים). הייתה זו התחלה של עידן חדש, אותו חצבו מאבני יסוד ועצבו ארבעה:
יצחק רבין ז"ל (שהיה אז שר הביטחון), משה פאר (דיפלומט ישראלי ששרת כקונסול הקונסולארי בחוף המערבי), צ׳יקו אורן (אז אלוף משנה, ראש מנהל גיוס) ואבי, שבנו בכורו נהיה ה-Test Case.
היה זה לאחר שנים רבות, למעשה של ארבעה עשורים מאז קום המדינה, שיורדים היו מנודים מהחברה. לא היה זה כמו בימינו, כשכל צעיר שואף לדרכון נוסף ושאין משפחה בישראל שקרוב או ידיד שלה לא חי בחו"ל. השאיפות היו שונות, המציאות הייתה לחלוטין אחרת, היורדים היו "נפולת של נמושות." לדוגמה, שבטי צבר בארה"ב, הצופים, פלטו כל נער ונערה ברגע שהגיעו לגיל 18 וסיימו תיכון, מלשון היותם מצורעים. עד כמה שונים פני הדברים היום!
כשהגעתי לשרת, כיון שהייתי מבוגר יותר ועם מספר תארים אקדמים, היו כמה יחידות בצבא שהציעו לי תפקיד. בסופו של דבר שירתתי בגוף חושב באגף התכנון במטכ"ל. אחד הענפים באותו Think Tank היה של מיחשוב מתקדם ושם הוקמה תוכנית הסימולציה הממוחשבת של שדה הקרב. (היום כאמור זה נשמע ארכאי ומצחיק, כי משחקי המחשב היום כה נפוצים וכה מתקדמים, שכל חברת משחקי וידאו מתקדמת בהרבה ממה שפעם אפילו היינו יכולים לדמיין.)
בזמן כלשהו הגיע ליחידה לאותו ענף בחור צעיר, גבוה, "חנון"-מה, שהיה גאון במחשבים. רבים ביחידה למדו לתארים מתקדמים במקביל לשירות, אך הוא עשה זאת מגיל צעיר. בשל גובהו וגודלו הפיזי, ובשל יכולותיו האדירות מבחינת מיחשוב, לא התייחסנו אליו כאל ילד. אך מאפייני היחידה יצרו מסגרת בה זה קרה באופן מתבקש: המפקד הישיר שלו, סגן אלוף שהובא מהאזרחות וקיבל דרגה אישית, כמו גם מפקד הענף, גם הוא סגן אלוף, שניהם היו דמויות אב שדאגו לכל פקודיהם. נזכור זאת, כי זו נקודה מאוד חשובה.
הרובד הצעיר ביחידה התגבש. זה יצא לקורס קצינים וזה להשלמה חילית, כאן יצאנו לבלות ביחד, או נסענו ביחד כשאני מנסה לנהוג ברכב מהלכים (בחיים לא למדתי לנהוג על מהלכים, למרות ששנים נהגתי ברכב אוטומטי). יצאנו ללימודים, נסענו לחופשות, השתתפנו באהבות ובאכזבות ובחתונות, ועסקנו בייעוץ לשאר אגפי המטכ"ל וזרועות הצבא. גוף חושב, Think Tank. הרגשנו ברומו של עולם - החיים היו טובים.
עד שיום אחד נאמר לנו בסודי סודות ששולפים את אורי למבצע בפריז. הוא היה צריך להיות נוכח כשחדרו לשגרירות זרה והתחברו למערכות שלה. הוא היה צריך להתאמן בשימוש באקדח למקרה הצורך. ואיש לא ידע בדיוק את הפרטים, כלומר כולנו היינו בקיאים בחרושת השמועות. זה היה מרתק, ממש כמו בסרטים. כך גם כשדיברנו אחר כך עם אימו, כי כולנו ידענו חלקיקים של מידע, ובעצם לא ידענו כלום, כי אם דמיינו את הכל.
כשהוא חזר מאותו מבצע, הוא כבר היה אדם שונה לגמרי, ודרך אחרת נסללה בפניו. איני יודע מה בדיוק הוא עשה מאז, אך שנים אחר כך הוא היה בסינגפור, כמובן עם תואר דוקטור וכמה ספרים שכתב, וגם ילד או שנים.
חשבתי עליו רבות בימים האחרונים מאז פרסום שמו של הקצין X, שהתאבד בכלא הצבאי לאחר שהואשם בבגידה והוחזק במאסר מורחק מהעולם, ושידור התחקיר על מותו. איך ייתכן שהוא "התאבד?" שלא שמרו עליו מכל משמר? שפשוט זרקו אותו לכלא, בודדו אותו מהעולם, הלעיטו אותו בתרופות ללא פיקוח צמוד עד שהוא "התאבד?" או אולי אותה התאבדות דומה ל"התאבדות" הבלתי אפשרית של ג׳פרי אפשטיין במדור השמור ביותר נגד התאבדויות בכלא בארה"ב? יותר מדי אנשים חשובים רצו לשמור על שמם ולוודא שחומר עובדתי מכספתו של אפשטיין לא יראה אור לעולם ולא יופץ ברבים, וכך עזרו וזירזו וגרמו למותו.
תומר אייגס ז"ל מת כשהוא במשמורת - תחת שמירה ופיקוח של צה"ל (או גופים דומים). היה תחקיר מסוג "תחקירי הפצ"רית" קרי - מריחה, ללא ניסיון לחקור. שקרים, כזבים, מרמה, ואחיזת עינים. כך הוא הנוהל בצבא ההגנה לישראל במאה ה-21, בפיקודה של אלופה בצה"ל, תחת שלטונה-ללא-עוררין של היועצת המשפטית ומעטפת המיגון המוחלט של בג"ץ. אי-אפשר לצפות לאמת, לאכפתיות או לדאגה. טיוח - בהחלט. אמת - לא תראה אור עד עולם.
הייתה רשלנות, אך זה היה בעבר, ואם הוא מת, הרי שהוא היה בוגד ומגיע היה לו. זו כנראה הגישה הרווחת. והתרבות העכשווית עיקרה: היה, קרה, אסון, עברנו, אנחנו מצטערים על חלקנו, היינו יכולים לעשות דברים אחרת, או שהעלו אותנו בדרגה, או שנפרוש לפנסיה מאוד מכובדת. אנחנו אחראים מהלשון לחוץ, אך אין כל עלות שמושמת עלינו. כך עם שבעה באוקטובר, כך גם כאן.
תומר אייגס ז"ל דמה מאוד לאותו אורי ביחידה בה שרתתי. היו להם יכולות אישיות אדירות, משל הם מחשב על-מהלך, וניתנו להם מרחבי פעולה כה דמיוניים שניתן לקרוא עליהם בספרים של
דניאל סילבה ואחרים - רבי מכר בינלאומיים. אך בעוד שאורי זכה שדרכו תהיה תחת חסות אוהבת, מחבקת, מדריכה ומגבילה כשצריך, מסתבר שאצל תומר לא כך היה. וכשקרה מה שקרה - זנחו-זרקו אותו ורצו רק לשכוח ממנו. משום מה זה לא מפתיע. רק הוריו, קרוביו וחברי המשפחה משלמים את המחיר. כבר קראו לו "בוגד." האשימו אותו. בודדו אותו. זרקו אותו למרתפי השב"כ. אסרו אותו. האכילו אותו בתרופות. והביאו לידי מותו.
דבר דומה קרה בארה"ב. פה יהונתן
פולארד בגד בארה"ב. נכון שלא הייתה זו בגידה מסוג של מכירת סודות למדינת אויב, אך ההתייחסות אליו עד עצם היום הזה היא כאל בוגד של ממש. שלושים שנים כמעט הוא ישב בבידוד בכלא שמור. הטיעון שחזר על עצמו: שמא אחרי עשור או שניים או שלושה עדיין יש בידיו "מידע" המסכן את ארה"ב. לא היה פה סיכון (ואיני טוען זאת בשל "נאמנות כפולה"), כי אם הלך רוח אנטי ישראלי וממסדי, וכנגד זה קשה מאוד להחזיק מעמד.
נחזור לאייגס ז"ל: האם מישהו יעמוד לדין? האם יחול שינוי כלשהו בגישה מערכתית, בתהליכים או בתרבות? כנראה שלא. אם הפצ"רית לשעבר עדיין בביתה ללא כל מגבלות וללא צפי של עלות כלשהי בעתיד, מי באמת חושב שיתייחסו אחרת לאחראים על מותו של אייגס ז"ל? כבר האשימו אותו. זהו. נגמר.
כיוון שפתחתי בעבר הרחוק בהקשר של חיילים בודדים, הרשו לי לסיים בנושא. יום אחד ביקש ממני ראש מנהל גיוס לנסוע לבסיס ביהודה ושומרון שם היה בחור צעיר שהגיע מארה"ב לשרת, התגייס כחייל בודד, נתקל בקשיים רבים ואיים להתאבד.
לא הייתי קצין בריאות נפש, וגם לא הייתה לי הכשרה מתאימה (אותה דווקא רכשתי אחרי חזרתי לארה"ב). אני זוכר את חוסר האונים שהרגשתי עת כל טיעון שהעלתי בשיחתי איתו העלה חרס. אך בדומה ליחידה בה שירתתי עם שני סגני האלופים שהיו "דמויות אב" למשרתים, כך גם לכל החיילים הבודדים, צ׳יקו אורן היה גם הוא אב שדאג ופעל. הם לא היו לבד. היה מי שבחן מלמעלה, מי שהתערב כשהיה צריך, ומי שכל כך שמח והיה גאה בהצלחה של כל אחד ואחת מ"ילדיו." גם אם הם לא היו מודעים לכך, הם היו בהשגחה אמיתית, אפקטיבית, ללא הפסק.
הכשלון ביחידה המסווגת של 8200 שם שירת אייגס ז"ל, כמו גם של כל המערכות מהרגע שנזרק מאותה יחידה באשמת בגידה כה חמורה שהיה צריך לבודדו מהעולם (תרתי משמע), הוא חמור ביותר, אך כאמור לא מפתיע לחלוטין. מעטי מעט יודעים איך להתנהל עם גאונים שכאלו. ומה חובתנו אנו? את הסיוט שעברו הוריו של אייגס ז"ל אי-אפשר יהיה לשכוח. והדרך הטובה ביותר לבקש מהם סליחה היא לא להתבצר בעמדות, להקשיח ולהרע מבית היוצר של הפצ"רית והיועמ"שית, כי אם לנסות לשפר, לשנות, לוודא שמקרים כאלו לא ישנו.