ספרי החרוזים של בני דון יחיא יש בהם כוחות מיוחדים לשלוף את הקוראים מן האווירה המתוחה והסוערת המלווה את חיינו. היופי שבכתיבה הזו, שהמחבר אכן יודע דרך החרוזים לקחת אותנו לפינה הנכונה, לראות את הצד המואר. "כמו בירח... התמקדו בעיקר בצד המואר". בלשון מושחזת הוא יודע להעביר מסרים, לאותו צד במשפחה שאינו יוצר אווירה של יחד, ובני דון יחיא יודע כיצד להצליף בו כהוגן. הוא חורז לנו כמה בהתנהגותו הוא עלול לפגוע לא רק באישה, אלא גם בילדים. בחרוזים קלילים אפשר להעביר מסרים עמוקים מאוד - גם כשכולם מסמיקים. קחו דוגמה:

הָאוֹסֵר עַל מִשְׁפַּחְתּוֹ

לְהַכְנִיס לְבֵיתוֹ

בְּדַל מַאֲפֶה מִכָּל סוּג לֹא אִכְפַּת

שׁוּם בָּצֵק וְלוּ קְצָת

וַאֲפִילוּ טִיפַּת -

הוּא פְּסִיכוֹ-פַּת אַנְטִי-פַּת.

הזוגיות והמשפחה הם בעיני הכותב מסע, ויש להכין את עצמנו לדרך ארוכה, להבנה של מסלול חיים. זה מסע - זה לא מאבק, וצריך אורך רוח. זה מרתון. "פנו לאחור רק לבדוק כמה הגעתם רחוק." בני דון יחיא יודע לשים את האצבע על המכשולים שמביאים לערעור הזוגיות, וזו קודם כל האנוכיות, אי-ראיית הצד השני: "זוגיות לא יכולה להתקיים כשאחד מאוהב בעצמו". יש דרך שבונה את היחסים, ויש דרך שתוקעת מקלות בגלגלים: הכותב הפעם מוכיח כמה הוא סולד מאגואיסטים שכל כך מאוהבים בעצמם:

כָּךְ נִפְתָּח רוֹמָן

שֶׁלֹּא נִתָּן לְסַיְּמוֹ:

"מַעֲשֶׂה בְּמֵגָלוֹמָן

שֶׁהִתְאַהֵב בְּעַצְמוֹ".

אלה אומנם חרוזים, אבל לבני יש ממש סלידה מהאנוכיים שרוצים להשליט את דרכם על כל הבית, ממש להתנהג כרודן שיצא מדעתו...

הָאוֹסֵר עַל מִשְׁפַּחְתּוֹ

לְהַכְנִיס לְבֵיתוֹ

בְּדַל מַאֲפֶה מִכָּל סוּג לֹא אִכְפַּת

שׁוּם בָּצֵק וְלוּ קְצָת

וַאֲפִילוּ טִיפַּת -

הוּא פְּסִיכוֹ-פַּת אַנְטִי-פַּת.

התפיסה של הכותב מזמינה אווירה רגועה יותר, חיים מוארים מתוך רצון להתקרב, תמיד לראות את האור בקצה המנהרה. אחד החרוזים החזקים - שממש מטפטף לנו פילוסופיה ברורה מאד: "הערה - מבעירה. הארה - מבהירה". אהבה וזוגיות הן עבודה יומיומית אבל עם קבלת האחר, עם חיוך. וזו הדרך היחידה לתת לאור לחלחל לקשר, לחזק את הקשר. דון יחיא מיטיב לתאר זאת בחרוזיו המקסימים:

"כְּשֶׁמַּפְצִיעִים בְּקִיעִים וְהַקֶּשֶׁר מִתְקַדֵּר

נוֹסְקִים עִם לֵאוֹנַרְד כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹרֵר:

ֶּרֶךְ הַסְּדָקִים הָאוֹר חוֹדֵר".

אם נבקש לחפש מה השוני בין שני הספרים, נוכל לשרטט כמה תובנות. בספר השני יש יותר עומק רגשי, פחות בדיחות על גברים ונשים - ובעיקר, יש יותר תובנות על נפש האדם. מן הדברים שהבאתי לעיל אפשר לראות, שיש גם יותר מודעות עצמית, ביקורת על תופעת המגלומנים, על המתמסרים לאגו שלהם. החרוזים בספר זה מעידים על מבט פנימי יותר. יש כאן גם התייחסות לעומס ולסבך של החיים המודרניים - קניות, עבודה, ילדים, עולם זוגי עמוס מאד. ראו נא כיצד זה משתקף בוויכוח בינו לבינה, כמה הספקנו לעשות במשך היום?

"אָז מָה עָשִׂית כָּל הַיּוֹם?"

נַסִּי טִיפָּה לִנְשׁוֹם

וּפָרְטִי לַבַּעַל הָאִכְפַּתִּי:

"שׁוּם דָּבָר דְּרָמָטִי -

פִּזּוּר הַיְּלָדִים, סִדּוּר מְכוֹנָה

קִפּוּל בְּגָדִים, עִדּוּר בַּגִּינָה

טִפּוּל בַּגּוֹזָלִים, שְׁטִיפַת כֵּלִים

קְנִיּוֹת, בִּשּׁוּלִים, הַחְלָפַת חִתּוּלִים

שִׂיחוֹת וְעִידָה, הַסָּעוֹת אֶל הַחוּג

עִנְיְנֵי עֲבוֹדָה - פָּשׁוּט יוֹם תַּעֲנוּג.

זֶהוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר. אַתָּה כְּבָר מְנַקֵּר?!"

ההומור של בני דון יחיא אכן מצחיק, וגם באמצעות הדיאלוגים המושחזים - אנו חשים, שמבחינתו זה כלי טיפולי. זוגיות טובה אכן דורשת לראות את החיים אחרת ולהתנהג בהתאם: אהבה היא מלאכה עדינה, יומיומית, מצחיקה, מתישה, מרגשת — ובעיקר: הדדית. אהבה היא חיובית כשהיא בנויה על תקשורת טובה, על ראיית הדברים בפרופורציה, על הומור מרגיע, על מסוגלות לראות את קרן האור מבעד לסדקים. זוגיות טובה דורשת תקשורת, פרופורציה, הומור, ויכולת לראות את הצד המואר, גם כשיש קשיים וקצר בתקשורת.

בני דון-יחיא הוא תופעה תרבותית ישראלית ייחודית: עורך דין בכיר לדיני משפחה, שמבלה את ימיו בחדרי גישור, בבתי משפט, ובטיפול בסכסוכים טעונים, ובין לבין פורש כנפיים להאיר לנו מצבים בלתי צפויים - המשפטן יושב וכותב ספרים וחוכמת חיים - המון חומר למחשבה לזוגות האוהבים ולאלה שרצים לרבנות. שני ספריו "אהבה מחרוז ראשון" ו"אהבה מחרוז שני" מציגים אודיסיאה שמובילה למקומות קריטיים בחיי הזוגות. לפנינו מסע ספרותי, שמתחיל בניתוח מצבים בעייתיים - והכול כמובן בקלילות. דרך השבילים החושפים תמונות יומיומיות מדלת האמות של הזוגיות נפרשת מסכת של עצות וכל זה מוביל לשביל מואר, כיצד נראית התפתחות אפשרית בקשר בין בני הזוג. בשני הספרים אנו נחשפים להתקרבות כזאת, להבנה פיוטית ובוגרת - מוסר השכל שיש בו להציג את הצד של תחילת הפתרון בקשר בין בני הזוג. את תחילת הדרך בהבנה בין בני הזוג ראינו בספרו הקודם 'אהבה מחרוז ראשון' והקוראים כבר אז למדו להעשיר עצמם מן החרוזים. מכיוון שהיריעה קצרה, אציג כאן נקודת אור מיוחדת על היכולת של בני דון יחיא לשלב בכתיבת החרוזים התכתבות עם פתגמים מן המקורות: מקוריות רבה יש ביצירת מכתמים מבריקים, שיש במבָּעם לא רק חריזה, אלא גם התכתבות מעוררת השראה עם המקורות. וכך ראינו זאת בקובצי הסיפורים שלו. כך לדוגמה כותב דון יחיא: בסיפור 'הזוגיוּת סוד ההצלחה' המסר מסתכּם בַּמבוא: 'הקם לאהבך, הַשכם לאהבו'. בַּמקור הפתגם קשור לזהירות מאויב, והנה דון יחיא בחוכמתו הרבה לקח את המילים לכיוון מרחיב לב, להוספת אהבה בין בני אדם. וכך הפתגם היפה של דון יחיא: 'המעטפת המשותפת לזוג משמיִם: רוח אלוהים מרחפת'. כמי שמנוסה באוצר הספרות היהודית והמימרות מדורי דורות, אל תתפלאו כאשר דון יחיא משתף אותנו בספרו הראשון לא רק בחרוזים, אלא גם בדברי חוכמה מאוצר חכמי הדורות הטובים והנועזים: "כשדאגות חגות מעל השניים כפיים לאבן עזרא, חכם ימי הביניים: העבר אַין, העתיד עדיין, ההווה כהרף עַין, אם כן - דאגה מנַיין?" במעט המילים שנותרו אסכם, מה עושה את בני דון יחיא העורך דין, למי שיש לו דרך להבין את הזוגות בצורה מוארת ומבריקה - - כמורה דרך לזוגות רבים, הוא מבין שלפעמים צריך לאתחל את המערכת, שכן שני הצדדים שבויים באמת שלהם.

כשהתקשורת בשלֶכת

והזוגיות מפָרֶכת -

קַבְּלו החלטה מבורֶכת

ואַתחלו את המערכת

היתרון שלו כמי שמכיר את תהליך הקשר בין בני זוג - זו מעלתו ואלה הנקודות שלו. א. הוא רואה את מה שרובנו מסתירים - דון-יחיא פוגש זוגות ברגעים הכי קשים שלהם - כעס, אכזבה, בגידה, מאבקי אגו, מלחמות על ילדים ואת מה שקורה אחרי שההומור נעלם. דווקא המבט הזה מאפשר לו לכתוב על זוגיות מתוך חמלה עמוקה ומבט מרחיק ראות. ב. הוא יודע מה הורס ולכן יודע מה מציל - מי שמכיר את נקודות השבר, יודע לזהות את נקודות האור. החרוזים שלו הם תמצית של ניסיון חיים משפטי-אנושי. ואל נשכח - יש בתובנות שלו גם חוכמת דורות יהודית. אנו לומדים כלל חיים מאוד חשוב: המסר: הזוגיות אינה רק זירת הבדלים - היא זירת תיקון. באמצעות החרוזים השנונים אנו מבינים יותר על מה שקורה בין כותלי הבית. דון יחיא מוביל את המבט על המשפחה לכיוון מאוד חיובי - מכאוס ומריבות לחיים של משמעות. מעבר לשורות אנו יכולים לגלות התמודדות עם מצבי לחץ, עם עומסים, עם ילדים שהופכים לעיתים לאבן נגף בין בני הזוג, עם המריבות הקטנות שיוצאות משליטה - ומה פלא, שהמחבר כותב לנו 'פנו לאחור רק לבדוק כמה הגעתם רחוק'. החרוזים של בני דון יחיא מלמדים להבין ולאהוב, להבין כמה הגענו קרוב. ג. הוא מבין שהחיים מורכבים אבל לא חייבים להיות מסובכים - החרוזים שלו מזכירים: לפעמים מילה טובה, מאפה קטן, או מבט לצד המואר משנים הכול. ד. הוא יודע שהאמת האנושית פשוטה יותר מהדרמה המשפטית - בבית המשפט הכל גדול, טעון, דרמטי. ה. הכל קטן, יומיומי, אבל משמעותי. והיכן האמת? נסיים בחרוז מקסים - אולי זה הזמן לחכות לניסים...