פוליטיקאים רושמים את דפי ההיסטוריה. ההבדל בין היסטוריה לפוליטיקה הוא שההיסטוריה היא מה שקורה אחרי שהמנהיגים מחליטים. הפוליטיקה היא האומנות לטעות פחות לפני שזה נכנס לספרים. העולם כולו יושב וממתין להחלטתו של דונלד טראמפ. האם יאזור אומץ ויחליט לממש את איומיו ולהפיל את המשטר באירן או יחפש "עסקה עם השטן" כדי לרדת מהעץ.
היסטוריה איננה כוח טבע. היא מעשה ידי אדם. מי שיבקש לעצב את ההיסטוריה במקום להיסחף בה, יצטרך להאמין כי מנהיגות אמיתית נבחנת בתעוזה ובראיית העתיד. משטר טוטליטרי דוגמת אירן הינו סכנה אמיתית לשלומו של העולם. הוא לא יפול רק משום שהוא חלש אלא אם נקבל החלטה שאיננו מוכנים להשלים איתו. כאשר שלטון כמו זה שבאירן מדכא את עמו, משתיק קולות ביקורת, מפעיל אלימות שיטתית ורוצח המונים מבני עמו, הוא אולי שולט בשטח אך הוא מאבד את הלגיטימציה המוסרית.
המאבק במשטרים כאלה איננו קריאה לאנרכיה עולמית, אלא להפך. הוא קריאה לסדר מוסרי גבוה יותר. שינוי אינו מתחיל בטנקים אלא בתודעה. הוא מתחיל במנהיגים שמחליטים לא להבליג. הוא מתחיל באזרחים שמסרבים לשתף פעולה עם שקר, בעיתונאים שממשיכים לדווח אמת, באנשי ציבור שמסרבים להעלים עין, ובקהילה בינלאומית שמפעילה לחץ מדיני, כלכלי ומשפטי כדי להגן על זכויות האדם.
אם אנו רוצים שהילדים שלנו יקראו "היסטוריה של חירות" אנחנו חייבים לכתוב אותה עכשיו. זו שעתו הקשה של המשטר באירן וזוהי הזדמנות פז שלנו להבטיח שלום לדורות הבאים. המשטר האירני הוא התמנון שבזרועותיו הארוכות אחראי לטירוף שהתחולל בשנתיים האחרונות במזרח התיכון. כריתתו של משטר זה תביא את יונת השלום לאזור ותסיים עשורים של סכסוך.
ההיסטוריה אינה רק רשימת מכולת של מלחמות ומהפכות. היא סיפורם של מנהיגים שבחרו להעז. אם ניתן למשטר האירני לשרוד רק מפני שפחדנו לקחת חלק בכתיבת הפרק הבא, נוותר על החובה שלנו להבטיח יציבות ושלום.