צה"ל ממשיך לנקום. הוא מאתר והורג מחבלים שהיו אחראים לטבח שבעה באוקטובר 2023. נקמה היא רגש טבעי, מובן. אי-אפשר למתוח ביקורת על מי שחשים צורך לנקום בכלל ואת רצח יקיריהם בפרט. אומה רשאית לנקום את דם בניה ובנותיה שנרצחו בדם קר. אני לא יודע אם יש לי זכות מוסרית להידרש אל נקמה מבחינת התועלת שבה. מה עשויה להשיג נקמה, לבד מאשר ריצוי- ראוי, מוצדק, לגיטימי - של מי שהרצון לנקום בוער בהם, לא מניח לנפשם המיוסרת. ישראל נשבעה לנקום, כלומר להרוג, את כל מי שהשתתפו בטבח. אכן, כל אחד מהם הוא בן מוות. הדיון על פרוצדורת הוצאתם להורג של מחבלי הנוח'בה, אשר עשוי להיגזר עליהם עונש מוות, משקפת היערכות טכנית, מושכלת, שעיקרה - הסדרת אופן הביצוע של ההוצאה להורג ושל זהות (עלומה, מן הסתם) של מי שיוציאו אותו לפועל, ודאי משקפת סנטימנט ציבורי רווח. גורם הזמן הוא קריטי, כי אם וכאשר ייחתם הסכם קבע (עד כמה שניתן לדבר על עזה במונח זה) ישראל תתקשה מאוד למצוא הצדקה לניסיונות להרוג את הרוצחים. המניע ייוותר ברור, לגיטימי, אבל מגבלות ואילוצים יכבלו את ידיה, ככל שהמיועדים להיהרג יישארו ברצועת עזה. נקמה היא לא מקדמה - היא גמר חשבון. היא לא חלק מתוכנית עבודה - היא ביטוי רגשי, חריף ומועצם אשר ביסודו מונח ומושכל הרציונל: איש בחטאו יומת. הנקמה לא תרפא אף לא פצע אחד. היא לא תניח דעת. אולי, מעט, היא תאפשר לישון עוד שעה אחת בלילותיהם של מי, שהגעגועים המייסרים טורפים את שנתם בלאו הכי. אני לא יודע אם נקמה עשויה "לסגור מעגל". אני לא יודע אם יש בה דבר מעבר למיצוי חובה מוסרית של מדינה למשפחות הנרצחים לעשות כל שלאל ידה כדי להעביר את הרוצחים מהעולם ולא לאפשר להם לחיות על פני האדמה או במנהרות החפורות בה. אני יכול להבין ואף להזדהות עם מי שיצר הנקמה בוער בהם ובהדרגה שורף ומכלה אותם. ברגע שקט אחד אני מעז להשוות נקמה לקנאה, כשאתה מקנא אתה פוגע בעיקר בעצמך, אולי רק בעצמך. אני לא מקנא במי שנחושים לעשות הכל כדי לנקום במי שטבחו את יקיריהם. לא מדובר "רק" במשפחות אלא במדינה כולה, שהרי כולנו בנים ובנות למשפחת האדם באשר היא, באשר הננו. אין לי שורה תחתונה.