בתום הסערה הגדולה, לאחר שנגענו בגבהים רוחניים שבן אנוש לא הכיר, מגיע יום קטנות של פירוט הכללים הגדולים לעקרונות, חוקים, מצוות ותקנות. הנבואה היא מעלית לרקיע, אבל כשמתרחקים מהרגע הנבואי, מה נשאר? קשה לשמור על מה שהושג. תולדות האנושות רצופות כישלונות לתרגם רגעים גדולים לשגרת הימים. גם תולדות עמנו. אפשר להשליך חבל גדול להוציא אותנו מבור חיינו, ואפשר לקשור בהמון חוטים דקים, הנוגעים לכלל אישיותנו הפרטית והציבורית. אחרי עשרת הדיברות וההר הבוער באש וקול השופר שהחריד את אבותינו, מגיע תור המשפטים הנוגעים לכל תחומי חיינו. בניין משפטי ואינטלקטואלי מונח לפנינו "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם", ואנחנו חוזים ביציקת היסודות של הקומות הראשונות. ברור שהחוק הכתוב מלווה בפרשנות על-פה שעברה מדור לדור, התפתחה והעמיקה לאור הנסיבות המשתנות. באמצע המאה ה-19 המשיל רש"ר הירש את היחס בין התורה שבכתב לתורה שבע"פ כיחס בין התקצירים הכתובים להרצאה מדעית שנאמרה בעל-פה בשלמותה: "לא הספר הוא מקור המשפט העברי, אלא דברי התורה החיים במסורת שבעל-פה. הספר הזה אינו אלא סיוע לזיכרון ואסמכתא במקרה שיתעורר ספק". מאז הוספנו קומות רבות, ובאלפי שנותינו בנינו גורד שחקים טקסטואלי ואינטלקטואלי אדיר, ששום אומה לא העמידה לצאצאיה כמותו. ויש לנו הזכות (הפריבילגיה) לבקר בכל קומה שנרצה, לשאוב מים חיים בששון ממעייני הישועה כדי להרטיב את העצמות היבשות של רוחנו. עם עבדים זה, ממצרים, לאחר מאות שנים נדרש לקלף מעליו שכבות של עבדות תודעתית שדבקו בו. הוא שמע קול אלוהים מתוודע אליו: מי "אנוכי"? ה'. "אלוהיך" - אינך זקוק לתיווך כדי להגיע אליי. "הוצאתיך ממצרים, מבית עבדים" - האל המתגלה בהיסטוריה הלאומית ובביוגרפיה הפרטית - לא רק של יוצאי מצרים אלא כל דור. כל אדם ומצרַיִם שלו, שעליו להשתחרר ממנה. כל תקופה ומצרים שבסִבכה נפתלנו נפתולי אלוהים, ויכולנו לה. "מבית עבדים" - גם האימפריה הגדולה, היעילה והעשירה שבתוכה נדמה שמצאנו מקלט, לא תהיה לעולם בית עבורנו, אלא תתגלה כבית עבדים. והנה, העקרון הראשון של פרשת משפטים מתכתב ישירות עם הדיבר הראשון העוסק בזכויות האדם: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחׇפְשִׁי חִנָּם". תורת משה ניתנה בתקופה שבה התקיימו ציוויליזציות משוכללות עם חוקים ועקרונות מוסר. משה לא מבטל לגמרי את העולם שקדם לו, ולא מוחק את עברו של העם כדי ליצור "אדם חדש" לחלוטין. הוא מתייחס למוסדות שהתקיימו בתקופתו והיו לגיטימיים אז, ומשנה מעט. עם השנים, הסדק יתרחב לכדי פער קיומי, עד להיעלמות מוסדות כמו עבדות, גאולת דם, סקילה, שבויות מלחמה ועוד. ובכן, העבד מוכר את עצמו מחמת עניותו או כי פשע בגניבה ואינו יכול להחזירה. אבל העבדות אינה נצחית אלא מוגבלת בזמן קצוב, שבסופו חוזר העבד להיות אזרח חופשי. לא מדובר בכלל או תקנה רגילה אלא באתוס (סל הערכים) המכונן של העם עוד בראשיתו, בבחינת "על-מנת כן הוצאתיכם ממצרים". היחס למוסד העבדות היה נייר הלקמוס של הלאומיות העברית המתבדלת מזו המצרית. כדי כך חמור היה הדבר, עד שאם העם כבש את עבדיו תחתיו ולא שילחם לחופשי, לא היה טעם לממלכה ודינה להיחרב. כך היה המצב בחברה היהודאית בשלהי הבית הראשון, כשהאדונים לא שחררו את עבדיהם בשנה השביעית אלא הפכום לעבדי עולם. כשנה וחצי לפני החורבן, כרת המלך צדקיהו עם העילית החברתית ברית לשחרור העבדים, אך בחלוף הסכנה לרגע, שבו וכבשו את עבדיהם. וכך התנבא ירמיהו: "אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ... וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם". הבבלים ישובו לצור על ירושלים "וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ, וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב". המון דינים ומשפטים בפרשה, ביניהם העיקרון הדמוקרטי של פסיקה אחר הרוב: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". התוספתא מספרת על מעשה שאירע כנראה בתחילת המאה השנייה, שבו נהג רבי עקיבא שלא כדעת נשיא הסנהדרין רבן גמליאל: "אמר לו רבן גמליאל: 'עקיבא, מה לך? אתה מכניס ראשך בין המחלוקת!' אמר לו: 'למדתנו רבינו, 'אחרי רבים להטות' - אע"פ שאתה אומר כך וחביריך אומרים כך, הלכה כדברי המרובים'". וכך פסק הרמב"ם, כאלף שנים מאוחר יותר: "בית דין שנחלקו - מקצתם אומרים 'זכאי' ומקצתם אומרים 'חייב' - הולכין אחר הרוב; וזו מצות עשה של תורה, שנאמר: 'אחרי רבים להטות'". ומיד לאחר מכן, עקרון הצדק התלוי בטענות ולא במי שטוענים אותן (אד פקטום ולא אד הומינם): "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" ורש"י במקום מסביר: "לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומר, דל הוא (ולכן) אזכנו בדין". כפי שאמרה הקומיקאית היהודייה החריפה, ארין וקסלר, לאישה שביקשה לסכור את פיה בטענה שהיא מרגישה "מותקפת" על ידה: העובדה שאת מרגישה כך, אינה עושה אותך צודקת. ולאחר הדינים המרובים שב משה ומצביע על המטרה הסופית: העם יצא ממצרים וקיבל חוקה נצחית שהתפרטה למשפטים, לא כדי להגשים אותה בנדודיו במדבר העמים, אלא לקיימה בממלכה ריבונית בארץ שהובטחה לאבות, ואל המולדת הישנה הזאת פניהם מועדות. במילים אחרות, לא תורה פרטית אלא חוקה לאומית: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמׇרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי". בקרוב תעזבו את הר סיני ותבואו אל המקום בה"א הידיעה שהוכן עבורכם. המשימה דורשת מאמץ מלחמתי לכיבוש הארץ, לשם כך הדינים והחוקים; ירושת הארץ תלויה בהם: "כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר - וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ, וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ". שבחה של האיטיות ההיסטורית שלמדנו בספר בראשית, מתבטאת פה בכיבושה האיטי של הארץ, קמעה קמעה: "וְנָתַתִּי אֶת כׇּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף... לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת, פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ". הארץ דרשה עבודה מרובה כדי להכשירה למגורים; חלקה היה שומם, עם חיות רעות, תבואה הגדלה בקושי ומים לא בריאים. לכן נדרשה הברכה הנלווית לכניסה לארץ: "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ". ואכן, כך היה בזמן יהושע והלאה עד לתקופתנו, שיבת ציון השלישית, שעה שהחלוצים נדרשו להתמודד עם מים רעים, ביצות ומחלות. בסופו של תהליך הארץ השוממה נענתה להם, כמו אם ששמרה את חלבה לצאצאיה החוקיים. בעינינו ראינו. "וְשַׁתִּי (ושמתי) אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר". סבלנות דרושה לנו. ואמונה.