צדק לא תמיד עוסק בענישת העבירה. לפעמים מדובר בהעצמת האנשים הנפגעים ואם יש משהו שלמדתי שאסור לנו לשכוח - זה את זה! אנחנו עם עייף. עייף מדיונים אינסופיים על מה היה, מי אשם, איזו ועדת חקירה תקום, ומי יכתוב את גרסת ההיסטוריה. עייף מאיומים על מלחמה עם אירן כאילו חרב תמידית היא גורל ולא בחירה של הנהגה. אבל יותר מהכול - אנחנו עם פצוע. והפצע הזה לא יירפא דרך נקמה, לא דרך עוד כותרת זועקת ולא דרך עוד משפט מחץ ברשתות.
נקמה משכרת. היא מעניקה תחושת שליטה רגעית, אבל היא לא בונה מדינה, לא מחזירה אמון ולא מחזקת עם. אם אנחנו באמת רוצים ריפוי, אנחנו צריכים אומץ מסוג אחר. אומץ לומר - די להתעסקות אובססיבית בעבר כתחליף לעתיד. די להנהגה שמנהלת משברים במקום לבנות חזון. די למערכת שמבוססת על הישרדות פוליטית במקום על שיקום לאומי. כן, זה אומר לשחרר את בנימין נתניהו מכל תפקיד ציבורי לא ככניעה ולא כהשפלה, אלא כהכרזה ברורה שאנחנו בוחרים חיים.
לא נקמה, לא סגירת חשבון, בחירה בחיים
האם זה אפשרי? זו השאלה שמפחידה אותנו באמת. כי לבנות מנהיגות חדשה שאינה מבוססת על קיטוב אלא על שיקום דורש בגרות לאומית, צלילות דעת, נחישות ואמונה בלתי מעורערת שחיינו שווים להילחם עליהם, לא זה בזה, אלא עבורם.
צדק איננו תמיד ענישה. לפעמים צדק הוא יצירת מציאות שבה הנפגעים הופכים למועצמים, שבה החברה כולה מתייצבת ואומרת, לא עוד פוליטיקה של הישרדות, אלא הנהגה של ריפוי. אנחנו לא זקוקים לעוד מלחמה כדי להרגיש מאוחדים, ולא לעוד ועדת חקירה כדי להרגיש מוסריים. אנחנו זקוקים לשיקום אמון ולמנהיגות שמבינה שכוח אמיתי איננו בצעקה אלא בבנייה. ההתעסקות בנקמה תשמיד אותנו כעם.
אני יודעת שהפוסט הזה איננו פופולרי, משום שהדעה הרווחת ש"צדק צריך גם להיראות" מושרשת עמוק בתודעה הציבורית, אך בפועל היא כבר שנים איננה משרתת אותנו באמת. ראינו צדק ראוותני שמספק כותרות, אולפנים ורגעים של סיפוק מיידי, אך בסופו של דבר הוא הותיר אותנו מפולגים יותר, חשדנים יותר ושחוקים יותר מבפנים.
אולי הגיע הזמן להודות שאנחנו עסוקים בלהיראות חזקים דרך צדק מצולם ומדובר, במקום להיות חזקים באמת דרך ריפוי, תיקון ואחריות שקטה שאינה זקוקה לבמה. וגם עבורי המסר הזה איננו פשוט, משום שהוא דורש לוותר על האינסטינקט להגיב מיד, להכות בחזרה ולהעניש את האשמים. ובכל זאת, אינני רואה דרך אחרת. זו בעיניי דרך המלך, ולא מפני שהיא רכה או מתפשרת אלא דווקא מפני שהיא אמיצה ובוגרת.
לנצח בוויכוח מעניק סיפוק ומחיאות כפיים מהמחנה ותחושת צדק שמבעבעת בדם, אך ההחלמה דורשת מאיתנו לשמוט את הצורך במילה האחרונה, להסכים שלא כל אשמה תיסגר הרמטית ולהבין שצדק מושלם הוא לעיתים מותרות של תיאוריה, בעוד שחיים משותפים הם מלאכת שיקום יומיומית וסבלנית.
אומה שממשיכה לנצח בוויכוחים עלולה לאבד בהדרגה את היכולת להקשיב, ואילו אומה שבוחרת להחלים מוכנה לוותר על הרעש כדי להציל את הלב. לבסוף, הכל מתכנס לשאלה אחת פשוטה - האם אנחנו רוצים לחיות - או להמשיך להתווכח עד שלא יישאר כאן מי שיקשיב.