האם אזרחי ישראל בוחרים את הכנסת? כן ולא. כן – משום שיש בישראל בחירות חופשיות, בהן מיליונים מחליטים איזו רשימת מועמדים עדיפה בעיניהם. לא – משום שאת הרשימות מרכיבים במקרה הטוב חברי המפלגות, במקרה הפחות-טוב גופים פנימיים שונים, ובמקרה הכי-פחות-טוב הקביעה היא של אישים בודדים. מבין 120 החברים שנבחרו בדצמבר 2022 לכנסת ה-25, רק 37 נבחרו בבחירות מקדימות: 27 בליכוד, שישה בציונות הדתית וארבעה במפלגת העבודה; לאלה נוספו חמישה משוריינים בליכוד ואחד בציונות הדתית. ועדת מינויים בחרה את 23 הח"כים של יש עתיד, בעוד יאיר לפיד משורין בראשות המפלגה. 26 מועמדים נקבעו בידי ראשי המפלגות: 12 בידי בני גנץ, שבעה בידי איתמר בן-גביר, ארבעה בידי גדעון סער ואחד בידי אבי מעוז. במפלגות החרדיות נקבעו 18 הח"כים (11 של ש"ס ושבעה של יהדות התורה) בידי מועצת החכמים ומועצת גדולי התורה. הח"כים הערבים – חמישה של חד"ש-תע"ל וחמישה של רע"ם – נבחרו בידי מוסדות המפלגה.

גם הפריימריז רחוקים מלהיות הצבעה המונית. בשנת 2022 הצביעו בהן קרוב ל-80,000 חברי ליכוד – 58% מבעלי זכות הבחירה. בציונות הדתית היה שיעור ההצבעה מרשים – 81% - אך במספר מוחלטים מדובר ב-24,000 איש בלבד. במפלגת העבודה הצביעו 23,000 איש – 57% מכלל המתפקדים. בסך-הכל מדובר אפוא ב-127,000 איש שבחרו כאמור 27 חברי כנסת. מובן שאין בנתונים אלו כדי להטיל ספק כלשהו בתוקפן של התוצאות. זוהי השיטה והיא הקובעת. על פניו, בחירה המונית וגלויה שכזאת ודאי עדיפה על פני בחירה חשאית, הנתונה כל-כולה בידי אדם אחד או בידי קבוצה מצומצמת. ישראל, כמו הרוב המכריע של מדינות העולם, היא דמוקרטיה ייצוגית בה הציבור בוחר את נציגיו ומפקיד ביניהם את ניהול ענייניו – בניגוד לדמוקרטיה ישירה של משאלי עם. כך בבחירות הכלליות וכך בהליכים הקודמים להן.

עם זאת, שיטת הפריימריז אינה נקייה מחסרונות, ותוצאותיה – במיוחד ברשימה הנוכחית של הליכוד – מיטיבים להבליט אותם. נתחיל מהצורך של המועמדים להגיע לרבבות בוחרים, וזה אומר שעליהם להקדיש לכך חלק ניכר מזמנם – גם על חשבון עבודה מיניסטריאלית ופרלמנטרית. בעבר המשמעות גם הייתה הוצאות כספיות ניכרות, אך הללו פחתו משמעותית בעידן הרשתות החברתיות, המסרונים והדוא"ל (בהם דאגה הכנסת להחריג את הפוליטיקאים מחוק הספאם). הבעיה המרכזית היא התוצר. כאשר צריך לפנות להמונים, הנטייה היא לרדת אל המחנה המשותף הנמוך ביותר – וזה אומר: צעקות פיזיות, התלהמויות, התקפות אישיות וכמות הולכת וגדלה של בלופים ושקרים (ע"ע טלי גוטליב כדוגמה קיצונית אך לגמרי לא יחידה). שקט, היגיון ומתינות אינם עוברים מסך, אינם נותנים מיקרופון ואינם יוצרים תעבורה ברשתות. אפשר לומר בביטחון מוחלט, שבחודשים עד הבחירות הקרובות נהיה עדים להתבטאויות קיצוניות יותר ויותר, להצעות פלגניות יותר ויותר, לשקרים בוטים יותר ויותר. זה לא רק מגעיל; זה גם מסוכן, כי מדובר בהטיה מכוונת של הידע העומד לרשות הבוחר וממילא גם בהטיה של הכרעתו.

בקצה השני של הסקאלה ניצבת הבחירה בידי מנהיג אחד, הקיימת גם בכמה מן המפלגות המקיימות פריימריז ובראשן הליכוד. בבחירות הקודמות היו לבנימין נתניהו חמישה שריונים – מה שאומר שחברי הכנסת הללו חייבים לו נאמנות אישית גדולה עוד יותר מאשר חברי הסיעה, שהם צייתנים וכנועים ממילא. אולי הבולט שבהם, ולא לטובה, הוא משה סעדה – מי שמעלליו הפליליים לכאורה במח"ש נחשפו בהרחבה במשפט רונאל פישר, ואשר היה עד הגנה חשוב מטעמו של נתניהו. לא ברור כמה שריונים יהיו לנתניהו בבחירות הקרובות, אבל התופעה כשלעצמה היא אנטי-דמוקרטית. המצב חמור עוד יותר במפלגות שהפקידו את בחירת מועמדיהן בידי העומדים בראשם: איתמר בן-גביר בעוצמה יהודית, בני גנץ בכחול-לבן, אביגדור ליברמן בישראל ביתנו וגדעון סער (אז) בימין הממלכתי. כיום נראה שגם נפתלי בנט יקבע לבדו את רשימת מפלגתו. דומה שאין צורך להסביר מדוע זוהי תופעה פסולה מיסודה במערכת דמוקרטית.

עד 1977 שלטה הוועדה המסדרת בקביעת רשימות המועמדים של כמעט כל המפלגות, ובראשן הן מפלגת העבודה השלטת על גלגוליה השונים והן חרות והליכוד שבאופוזיציה. חרות הייתה הראשונה להמיר אותה בהעברת המנדט לידי חברי מרכז המפלגה ערב המהפך, ובשנים הבאות הוועדה המסדרת נעלמה – אבל לא לגמרי. יש עתיד החזירה אותה לקראת הבחירות הקודמות, ואפשר לומר שמועצות הרבנים של המפלגות החרדיות הן סוג של ועדה מסדרת – אם כי איש אינו בוחר את חבריהן, המכהנים במועצות כנציגים של בסיסי כוח בציבורים הרלוונטיים. החיסרון של ועדה מסדרת הוא בחוסר הדמוקרטיה שלה: עדיין מדובר במספר קטן של אישים, הנתונים ללחצים של בעלי עניין, מחליטים כראות עיניהם מי ישובץ באיזה מקום ועושים זאת ללא שקיפות וללא הנמקה. היתרון שלה הוא בכך שחבריה ודאי מעוניינים לבחור את הרשימה הטובה ביותר, כמובן כפוף לאילוצים שונים, והם יושפעו הרבה פחות – אם בכלל – מתופעות שליליות כמו השתוללויות וצווחות.

כמו כל דבר בחיים, גם לבחירת חברי הרשימות לכנסת אין פתרון מושלם ולכל שיטה יש חסרונות משלה. ייתכן שהדרך הטובה ביותר, או הגרועה פחות, תהיה שילוב של פריימריז וועדה מסדרת: חברי המפלגה יבחרו את המרכז או הוועידה – כמה מאות ולכל היותר אלפים בודדים של נציגים – והללו יבחרו ועדה מסדרת בת כתריסר חברים שתרכיב את הרשימה. אפשר בהחלט שחברי המרכז/הוועידה יתנו הנחיות לוועדה המסדרת, למשל: כמה נשים לשבץ, כמה מועמדים חדשים לכלול, כמה מקומות ייחשבו לריאליים והיכן בגדול ישובצו נציגי קהלים שונים. הוועדה המסדרת תקים ועדות משנה שייפגשו עם המועמדים, שיחויבו להציג מספר מינימום של תומכים מבין חברי המרכז/הוועידה. ניתן גם לגייס את הטכנולוגיה לשם סידור וסינון ראשוניים שלהם. ניתן להניח, או לפחות לקוות, שהליך כזה יבליט את מי שיש לו כשרונות אמיתיים ויכולת מוכחת, וידחק לשוליים את הקיצוניים והמתסיסים. ייתכן שאפילו אפשר לקבוע אותו בחוק; ככלות הכל, בחירת המועמדים רחוקה מלהיות עניין פנימי של המפלגות, וזכותה של הכנסת לקבוע כיצד ייבחרו הבאים בשעריה. לאור הרמה ההולכת ויורדת של חברי הכנסת, שווה לכל הפחות לנסות שיטה אחרת.