ההתפרעות החרדית והניסיון לפגוע במפקדות צה"ל אינם "אירוע מקומי", ואינם עוד חיכוך מקרי בין אוכלוסיות. זהו רגע מטריד שבו קבוצה יהודית פוגעת בנשים יהודיות, חיילות בשירות המדינה, בשם תפיסה דתית מעוותת ותוך כדי כך מחוללת את מה שההלכה עצמה רואה כאחד האיסורים החמורים ביותר: חילול השם.
גם מנקודת המבט החרדית עצמה, קשה להבין כיצד פגיעה בנשים - ועוד בנשים יהודיות - יכולה להיתפס כלגיטימית. אם יש עיקרון שמוגדר כ"ייהרג ובל יעבור", הרי שפגיעה בכבוד האדם, השפלת נשים ואלימות כלפיהן אמורים להימצא עמוק בלב האיסור. מי שמרשה לעצמו לירוק, לקלל, לאיים או לגדף אינו מגן על קדושה, אלא מרוקן אותה מתוכן.
אך לא פחות מדאיגה היא תגובת משטרת ישראל, שהסבירה כי הסתובבות חיילות בעיר גדולה בישראל "לא תואמה מראש". זו אינה זהירות - זו טפשות. במדינה ריבונית, חיילות אינן צריכות תיאום כדי ללכת ברחוב. הדרישה לתיאום כזה אינה מרגיעה את השטח; היא מאמצת בפועל את עמדת הבריונות, ומעבירה מסר מסוכן שלפיו האלימות מכתיבה את כללי המשחק. המסר לציבור ברור: במקום להגן על הנפגעות, הרשויות מבקשות מהן להיעלם. במקום להציב גבול, הן מזיזות אותו. זהו כשל ערכי, לא רק מבצעי.
מעל הכל מרחף השסע הפנימי בישראל - שסע דתי, מגדרי, אזרחי - שהולך ומעמיק. כשחיילות צה"ל חוששות להסתובב ברחובות, וכשהמשטרה מגבה בפועל את מי שמאיים עליהן ומאשימה את הקורבנות השאלה איננה מי ניצח בעימות המקומי אלא לאן כל זה מוביל אותנו כחברה. אם לא ייאמר כאן "עד כאן", אם לא יובהר שפגיעה בנשים, בחיילות ובמרחב הציבורי אינה מתקבלת בשום תנאי - סופו של השסע מי ישורנו.