המאמר כבר היה מוכן לעריכה, ואז בבוקר יום א' התבשרנו על פטירתו של מתי כספי. הזמר הענק, המלחין בחסד והיוצר המחונן שליווה את ישראל עשורים שלמים. ואז במין פלאש-בק מתבקש: יום כיפור, הרים ותלולית עפר ובמרכז ניצב כספי לצידו של אמן יהודי קנדי, שהגיע מהניכר לביקור הזדהות, והופיע בפני החיילים שייתכן שעבור חלקם למרבה הצער היו אלו הצלילים האחרונים ששמעו.
תיאטרון תמונע מעלה בימים אלו מופע מחווה בשם "ליאונרד". מושא היצירה הוא כאמור ליאונרד כהן, האיש והמילה הכתובה, האיש והפואמות הרבודות, האיש והמנגינה המופשטת ועם זאת כה מיטיבה להתנסח בבהירות, ולהתמקם בנפשותיהם של מיליוני מעריצים במשך שישה עשורים. כהן הוא ללא ספק גדול יותר מסך כל עיסוקיו - זמר, משורר, מלחין סופר - ולמרבה האירוניה זהו הללא ספק היחידי באישיותו. בהיותו איש הגות מהורהר, חוקר מיוסר, ספק הוא המוטיב המרכזי ביצירותיו. תר, בודק והופך כל הנקרה בדרכו, ומזקק זאת לשלמות לירית המוגשת לנו במלוא נדיבותו.
נאוה צוקרמן, מייסדת ומנהלת תמונע, ביימה קולאז' שהוא ספק הצגה, ספק מופע, ספק הרצאה הנוטלת אותנו למסע מרתק בתחנות חייו של האמן. באמצעות השחקן גיל אלון, שמפליא להמחיש לנו את דמותו החידתית, היא מתאמצת (לשווא?) לפענח אותו. אלון, בחליפה ובעניבה, כובע לראשו, נראה ונשמע כדיוקן המשורר. דמותו כמו נטמעת בהדי הזיכרונות מליאונרד כהן האהוב לאורך השנים. הליכתו מדודה, קולו סדוק ושירתו מכשפת. אלון, שגם תרגם לעברית את השירים, מדבר אל ועם הקהל בתום השירה, וגם כאן טמון ספק. מודע לעצמו מחד-גיסא, לקילומטראז' המרשים שעבר, ומאידך זקוק לאישור הנוסף, הנכסף, כשמחיאות הכפיים עבורו - ועבור ליאונרד שלו - הן ההוכחה כי מסריו נקלטו, ויופיים של מילותיו חדר.
חמוש בשתי זמרות ונגניות לצידו - גל פאר המגלמת את סוזאן ואנה בנימין כמריאן - אלון/ ליאונרד חש בבית. שתי הנשים הצעירות הן הדהוד למושא תשוקותיו המוכר, שני השירים שנקשרו בשמותיהן "סוזאן" ו - "שלום מריאן", מעמתים את הזמר עם עברו, עם גלי ההחמצה והפספוס, וגם - אין להכחיש - עם העינוי שהסב לשתיהן, במערכות יחסים לפותות בסימביוזה של אהבה סוערת וצורך לאמלל. דומה כי צוקרמן אינה רוצה ואינה יכולה לחמול על גיבורה, והטקסטים שהיא שותלת בפיו - שחדי ההבחנה יבינו כי מדובר בפרי מילותיו של כהן עצמו - הם כתב האשמה לגורלו, והרצון הנואש בצלילה ובהתחקות אחר ילדותו, החיפושים הבלתי נדלים, ההכאה הבוגרת על חטא, והכמיהה הנואשת למחילה.
לא פעם האולם הקטן ברח' שונצינו בת"א נדמה היה לי כחבר מושבעים עבור ליאונרד, יותר מאשר קהל מעריצים. מבנה אישיותו המסועף כמו זקוק לקתרזיס המיוחל, והחזרה ללהיטים הם ההפוגה בין הקרבות. "קחי אותי אל קץ האהבה" הוא אחד מרגעי השיא של המופע, כשאינטימיות ופומביות, כשהתכנסות ושחרור באים בו לידי ביטוי. אלון נוסק לגבהים, ממריא עוף, שר, מדבר וזועק, מתיר את האזיקים ויוצא לחופשי. השיא הנוסף הוא כמובן סוף המופע והערב, האודיסאה הקלאסית "הללויה". אותם הכבלים מהם השתחרר לאורך השעה וחצי האחרונות שבים ומופיעים בשיר הסיום ההמנוני, שהפך כבר הרבה מעבר לפזמון, ומשמש לפואמה רליגיוזית השלובה בהתערטלות רוחנית.
אלון מתעצם מבית לבית, כששתי הזמרות פאר ובנימין מלוות אותו, כמו עוטפות את בדידותו ומניחות לו להתעלות לפורקן המבעבע והבלתי נמנע. נימת התוכחה לא נעלמת משירתו, חשבון הנפש הנוקב נעשה בפעם האלף, וכהן הבוגר, למוד הניסיון, האכזבות והפגיעויות, ניצב לעינינו, ופורש את מניפת חייו כאלגוריה למעשה הבריאה. רגע של התעלות כבר אמרנו? הצלילים נותרים לרחף, בעוד איש זקן, חביב למראה, מחייך ומרצין לסירוגין, סב על עקבותיו אל עבר נקודה דימיונית ומרוחקת.
כובד מילותיו מעניק תוקף מוזיקלי לזהותו, לאישיותו, לגרעין האמת הפנימית אותה איבד לא מכבר, אך לפרקים שב ואוחז בה, והנה מעיין הפלא של יצירתו נגלה וסוער מחדש, מוכיח מהי תהילת עולם נצחית. הזמר הענק, המלחין בחסד והיוצר המחונן קד קידה אחרונה למעננו, פניו חתומות ומאופקות, דמותו האניגמטית לא מתבהרת עד תום, סאת ייסוריו ממשיכה למלא את נפשו ואת החלל. כמעט כמו מקבילו ובן דמותו הישראלי מתי כספי...