ההפטרה לפרשת "תצווה" היא מספר יחזקאל פרק מ"ג פסוקים י"א-כ'. יחזקאל הוגלה לגולת בבל עוד בימי המלך יהויכין, שמלך שלושה חודשם טרם עלייתו של המלך צדקיהו, אחרון מלכי יהודה, שבימיו בשנת 586 לפנה"ס אירע חורבן הבית.
כעשר שנים לפני חורבן הבית הלאומי וגלות תושבי ממלכת יהודה בבלה, הבבלים הגלו את העילית החברתית, העילית הכלכלית והעילית של העוסקים בקודש. יחזקאל היה גם כהן, לכן הוא נמנה בין הגולים בימי יהויכין. יחזקאל שואב מפרשת "תרומה", אותה קראנו בשבת שחלפה, ומפרשת "תצווה", אותה נקרא בשבת הקרובה, את ההשראה להפטרה המלווה את שתי הפרשות. ואני שואב מההפטרה של יחזקאל, שעלינו לראות את הקדושה לא רק בבית המקדש, אלא כל אחד חייב לראות את המשפחה כבית מקדש, ולשאול מה הוא תורם לקדושת המשפחה. כל אחד חייב לראות את הקהילה בה הוא חי כבית מקדש, ולשאול מה הוא תורם לקדושת הקהילה. כל אחד חייב לראות את מדינתנו כבית מקדש, ולשאול מה הוא תורם לבית מקדשה. גם ביקורת כמו זו של ירמיהו, שנעשית מתוך אהבה, זו תרומה לקדושה.
בפרשת "תְּצַוֶּה" יש מקום נרחב מאוד לעיסוק בנושא המשכן. דגש רב בפרשת "תְּצַוֶּה" ניתן למישוריות חיצונית "וְעָשִׁיתָ בִּגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרוֹן" (שמות, כ"ח, פס' ב'). בהמשך הפסוק ניתן ניסוח התכלית לתפירת בגדי הכהן - "לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת". הכבוד והתפארת מצוידים באביזרים יקרים, כמו: זָּהָב, הַתְּכֵלֶת, הָאַרְגָּמָן, הָאַבְנֵט, תּוֹלַעַת שָׁנִי, שֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֶׁה חוֹשֵׁב ועוד.
בגדי הקודש נועדו לקדש את אהרון הכהן ובניו. גלימה מהודרת היא אחת מביטויי קדושתם, ואני מדגיש, שזה ביטוי חיצוני. אין ברוח הפרשה מאומה בראיית ההדר החיצוני את המהות אליה יש לאמץ את הערכים של
צניעות וענווה, הם יעדי על של עולם הערכים המקראי. ההדר החיצוני הוא רק חלק שולי מתוך אקט טקסי בלבד, והמהות האמיתית נפרסת במישורי העשייה הערכית, החדורה ברוח של צניעות וענווה ולא הדר חיצוני ופאר.
עם ישראל נבחר על-ידי אלוהיו, כמו בנים לאביהם מופנית לעברם אהבת האב הדואג לבניו, גם אם עלו על מסלול הרע. האב בפרשת "תְּצַוֶּה" היא האלוהות, כשרוח השכינה האלוהית שוכנת בתוך בניו - עם ישראל, תהיה וקדושת העם היא מתוקף שהות השכינה בתוכו - "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֶאֱלוֹהִים". השכינה לעם לאלוהים, והעם יהיה לאלוהים - זו ההדדיות המיוחדת, שבאה לידי ביטוי בבחירת עם ישראל ע"י אלוהים כדי לממש בחיי יום יום עשייה מוסרית ומתן ביטוי למציאות,
בה כל ברואי בצלם שווים בפני בוראם במישוריות הקיומית היומיומית.
מן הראוי, שנתייחס לעוד נקודה משמעותית בפרשת השבוע. מהדגם של בגדי הכהן אנו שואבים את מוסר ההשכל מהי מנהיגות, וכיצד מנהיגות צריכה להיראות. בבגדי האפוד של הכהן שהוא "חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט מַעֲשֶׁה חוֹשֵׁב כְּמַעֲשֶׁה אֵפוֹד תַּעֲשֶׁנּוּ" (שמות כ"ח, פס' ט"ו) . האפוד שמתואר בפרשת "תְּצַוֶּה" הוא "חֹשֶן הַמִּשְׁפָּט" העשוי משנים עשר אבנים. כל אבן שונה מרעותה. "חֹשֶן הַמִּשְׁפָּט" עשוי מצורות וצבעים שונים. כל אבן עם איכות, כל אבן עם השתקפות ייחודית שלה. מן הראוי לשים לב לעובדה
שלשם ייצוגם של השבטים נבחרו שתיים עשרה אבנים שונות. "וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׁרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׁרֵה עַל-שְׁמוֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל-שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׁר שֶׁבֶט." (שמות כ"ח, פס' כ"א). כל אבן מאופיינת בצורה שונה, כל אבן עשויה מחומרים שונים. האבנים שונות מאוד בצורתן ובצבען.
שתים עשרה אבנים שונות מסמלות שנים עשר שבטים שונים באופיים ולעתים אף מנוגדים בתכלית הניגוד האחד מרעהו. בקוראנו את ברכת יעקב לשבטים בספר בראשית בפרק מ"ט, אנחנו מתחזקים בדעתנו, כי שתים עשרה האבנים השונות מסמלות שנים עשר שבטים שונים גם במנהגיהם וגם בעיסוקיהם. חיזוק לכך נקבל גם "בְּזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֵךְ מֹשֶׁה, אִישׁ הָאֱלוֹהִים, לִפְנֵי מוֹתוֹ" בקוראנו את ברכת משה בספר דברים פרק ל"ג.
שתים עשרה האבנים מסמלות שתים עשרה זהויות שונות. וממגוון זה של האבנים מן הראוי שניתן את דעתנו, שיש מקום בחברה הישראלית למגוון רב של דעות שונות הרחוקות אחת מרעותה. יש מקום למגוון צבעים וזהויות. חשוב מאד, במיוחד בימים אלו של רדיפה והשתקת קבוצות שאינן מתיישבות עם הקו הרעיוני של המנהיגות, שנשאב מחושן המשפט מתן כבוד לשונה ונאמץ את החובה לתת לו כבוד. חשוב מאוד שנלמד לתת כבוד גם לדעת האחר ונגלה סובלנות חברתית. חשוב שנלמד להכיר בקיומו של השונה ובהשקפת עולמו השונה. חשוב שנלמד לקבל את קיומו של השונה בצבעו, באופיו ובמחשבותיו, ונאפשר לו לתת ביטוי למחשבותיו.
מי ייתן וגם נר התמיד יצליח להפוך לקרן אור לשלל הצבעים בחברה הישראלית ולצבוע אותה רק בצבעי הטוב. הבה נבנה חברה, הלומדת להאזין לשלל הדעות, האזנה שאינה חובקת שפות גידוף וקללה כמו שרווחות כיום, למרבה הכאב, בחברה הישראלית.