כעורכת כתב העת מדרגות השקיעה את כל כולה בטיפוח יצירה עברית מקורית. היא ידעה לזהות כישרון, ללטש טקסטים, ולהעניק במה מכובדת לקולות חדשים ולקולות ותיקים כאחד. גם בסקירות הספרותיות שכתבה לאתרים שונים ניכרו חדות מחשבה, אהבת ספרות אמיתית, ויכולת נדירה לכתוב ביקורת שהיא גם מקצועית וגם אנושית.
לצד כל אלה היה לה קשר אחד, מיוחד במינו: הקשר עם אחותה, אגי.
"אחותי היא המראה שבה נשמתי לומדת את צליליה"
זה היה קשר של אהבה עמוקה, של חברות, של שותפות גורל. מי שראה אותן יחד ידע שמדובר בשתי נשמות שמחזיקות זו בזו, תומכות זו בזו, ומעניקות זו לזו כוח. לכתה של אדלינה היא לא רק אובדן למשפחה ולחברים — היא אובדן של חצי לב עבור אגי.
אדלינה קליין השאירה אחריה מורשת של מילים, של מעשים, של לב גדול. היא לימדה אותנו שהספרות אינה רק כתיבה - היא אחריות. שהיא אינה רק ביטוי אישי - היא שליחות ציבורית. ושגם בעולם קשה ומורכב, אפשר לבחור בטוב, באור, וביצירה.
יהי זכרה ברוך.
יהי פועלה נר לרגלינו.
ותהא נשמתה צרורה בצרור החיים".