הביקור השבוע של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בישראל, הוא הרבה יותר מטקס דיפלומטי. זו פגישה בין שתי מעצמות אזוריות שמנסות לעצב סדר חדש, מהאוקיינוס ההודי ועד אפריקה. הברית ישראל-הודו הופכת לעוגן אסטרטגי עבור שתיהן. או כמו שחברי יונתן אדירי אומר מהודו עד כוש. היעד הישראלי ברור: לשלב את הודו במערך אזורי רחב יותר. לא רק יחסים דו-צדדיים, אלא ציר הודו–מפרץ–ישראל-אירופה, שמבוסס על טכנולוגיה, תשתיות, אנרגיה וביטחון. רק אתמול כתבתי טור ל-ynet על הפיכת ישראל לנקודת חיבור בין הודו לאירופה. הפגישה לפני כחודש "בהפתעה" של מוחמד בן זאיד בניו-דלהי, שנמשכה שעתיים בשיא המשבר עם סעודיה, נוצרה ונועדה לחיזוק השותפות ההודית-אמירתית ושליחת איתות למרחב. כשמחברים את ההון והתשתיות של המפרץ, הייצור והגודל ההודי, והחדשנות הישראלית, מתקבל משולש כוח אזורי. הביקור של מודי באתיופיה וההכרה הישראלית בסומלילנד מסמנים עומק גיאו-אסטרטגי נוסף: קרן אפריקה כשער ימי קריטי בין האוקיינוס ההודי לים סוף. החזון: רצף שותפויות מהודו ועד כוש דרך ישראל בשותפות אזורית חדשה. בשבוע שעבר הודו עצרה מכליות "רפאים" הקשורות לנפט אירני ורוסי. זה מהלך מאוד מפתיע כי לאורך השנים הודו נמנעה מהזדהות עם המערב ונהנתה מאוד מהנפט המוזל. זה לא צעד טכני, אלא פגיעה ישירה בכלכלה שמזינה את המאמץ הצבאי של מוסקבה ואת ההתפשטות האירנית על חשבון סין. גם בממד הביטחוני המספרים מדברים: עסקות נשק בהיקפים של מיליארדי דולרים מעמיקות את התלות ההדדית. ישראל היא שותפה ביטחונית מרכזית של הודו, והודו היא שוק אסטרטגי עבור ישראל, כאשר הודו "פתוחה" בחזיתות הפקיסטנית והסינית, לישראל יש מה לתרום לצבא ההודי. והשכבה החשובה ביותר: IMEC. אותו מסדרון שאמור לחבר את אסיה ואירופה דרך ישראל. המסדרון המתוכנן, הודו–מזרח התיכון–אירופה, כולל תשתיות רכבת, אנרגיה וכבלי דאטה כמו Blue-Raman. זו גיאופוליטיקה של תשתיות, סחורות ורוחב פס. השאלה בפתחו של הביקור המאוד חשוב הזה איננה (רק) פרוטוקולית. היא רעיונית: האם ישראל והודו מובילות יחד מעבר לתשתית אזורית משמעותית וחשובה שבמרכזה כניסה לעידן של עולם של בריתות תשתית, מסדרונות סחר וכבלי דאטה? מהודו ועד כוש, העוצמה של ישראל, הציר שנבנה כאן ייצא רצף כוח חדש.