אינני מתיימר להיות מבקר תיאטרון ואינני מבקר מוסיקלי. אך רעייתי ואני, הנושמים יחד שבעים ושתיים שנות חברות יפה, נושמים יחד שבעים ושתיים שנות אהבה לוהטת לתיאטרון ולמוזיקה. במוצאי שבת זיכתה אותנו האופרה הישראלית בחוויה מוסיקלית מרגשת וחוויה תיאטרלית נדירה, שכמוה כבר לא חווינו שנים רבות. זכינו לעוצמות מרקיעות שחקים, שהותירו אותנו עם תשוקה, שהיצירה על במת התיאטרון, גם בחלוף שעתיים ומחצה, תמשיך לחבק אותנו ביציע עם עוצמותיה הקוליות של מקהלת האופרה הישראלית בניצוחו של איתי ברקאי.
זכינו להיות צופים בהפקת של האופרה
"הדיבוק", שעלתה בבכורה עולמית. זו יצירה של ש.אנ-סקי, הכינוי הספרותי של שלמה זיינדל הכהן רפפורט, שגדל בבית יהודי דתי חסידי ברוסיה בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בנעוריו נטש את הדת והיה פעיל בתנועת הפעלים היהודית "בונד", תנועה סוציאליסטית אידישאית מאוד רדיקלית ומהפכנית.
חווינו למעלה משעתיים, שהרקיעו שחקים עם מוזיקה אלוהית, הפורטת על כל מיתרי נימיו וקלידיו של הלב. על פריטה עוצמתית זו הוסיפה והנעימה התזמורת הסימפונית של ראשון לציון בניצוחו האגדי של המנצח דן אטינגר. חבל שמדי פעם גבהי המוזיקה של התזמורת הקשו על הבנת מילות שירת המקהלה, אך זו הערה שולית, שלא פגמה בחוויה האומנותית.
נגני התזמורת, העוצמות הקוליות של המקהלה וגיבורי ההצגה חברו יחד, כשהם מצליחים לפרוץ את תקרת בניין האופרה ולגרד את כל שבעת הרקיעים השמימיים. ואני התכנסתי בתוך עצמי - שמעתי בסתר את מה שהרציתי אמש בחוג של תלמידים על המשורר חיים נחמן ביאליק, שנולד ב-י' בטבת תרל"ג (1873). ביאליק שואל בשירו "אם יש את נפשך לדעת" את הקורא -"אִם יֵשׁ אֶת נַפְשֵׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעֲיָן, מִמֶּנֶּוּ ּשָׁאֲבוּ אֲחֶיךָ הַמּוּמָתִים, עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת נֶפֶשׁ לִסְבּוֹל חַיֵּי סְחִי וּמָאוֹס - סוּר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן", ואילו ש. אנ-סקי הסוציאליסט חבר במפלגת "הבונד" המהפכנית שולח אותנו לשטיטאל, שהוא היה המעיין ממנו שאב העם היהודי עוז ותעצומות נפש לסבול חיי סחי ומאוס 2000 שנה, הגם שבמציאות של ראשית המאה ה-20 השטיטאל כמעט רוסק לחלוטין - עוברים עליו תהליכי בריחת צעירים לעיר, להשכלה ולמדע, הגירה לארצות רחוקות, חילוניות ועוד "פרצות", שפגעו בו קשות.
למרות הכל השטיטאל הוא אחד מנדבכי השמירה על הקיומיות היהודית, ואותו הצליח להגיש לנו אנ-סקי. ב"הדיבוק". ש.אנ-סקי הפעיל הסוציאליסטי, נפשו תרה אחרי מקורות האחיזה של עם נרדף בגולה. אצל ש. אנ-סקי בוערת בנשמתו אש הסוציאליזם, אך בוערת בו הכמיהה לחוש את הבית היהודי, את העיירה היהודית.
ההפקה, שיצאה מתחת ידה של האופרה הישראלית, העלתה את העיירה מתחתיות העוני והעליבות לגבהים מרטיטי לב בזכות עוצמות הרמוניות של שירה, משחק ונגינה שובות לב של המקהלה, התזמורת והסולנים, שהצליחו להסיר את רבדיה הדמועים של העיירה ולהעניק לעיירה הדמועה את יופיה הערכי והאנושי.
אתמקד בקצרה במה שכבש אותי. נכבשתי אחר התפקיד המומצא של הקבצנית העיוורת. תשתית העוני והעליבות הזאת החזיקה את העם היהודי בגלות אין קץ אלפיים שנה. את תפקיד מילאה בהצלחה יעל לויטה. נכבשתי בסערה אחר המוזיקה העוצמתית והעשירה של יוסף ברדנשווילי. לשמחתי, הטקסט, שכתב עידו ריקלין, רווי מבואות וציטוטים מהספרות המקראית, במיוחד משיר השירים ומתהילים, שהעבירו אותנו לניחוחי יהדות בתי המדרש ולניחוחי האווירה בכל בית ובית בעיירה היהודית בפולין וברוסיה. אודה, שרותקתי לבמה כבר מתמונת חדר הטהרה, שנוספה למחזה המקורי, בה חזתה לאה בת התשע בטיהור גופת אימה שמצאה את מותה בעת לידה.
אני מוצא לנכון לומר תודה מיוחדת לאלה וסילבצקי בתפקיד הראשי של לאה. הייתה זו הופעה מרשימה שכללה דיבור וזעקה. תפילה ושירה ילדותית, וכמובן לא נעדרה שירה לירית. אלה וסילבצקי ריגשה אותי בסצינות הדיבוק המצמררות, כשהיא הגיעה עד מושבי ביציע בסופרן הדרמטי.
את ההצגה "הדיבוק" ראיתי בפעם הראשונה בשנת 1952 בתיאטרון הבימה, כשחנה רובינא מציגה את לאה, בה נכנס הדיבוק אחרי שבעלה מת בעת חתונתם. מי שאוהב את לאה אהבת אמת הוא חנן. חנן בחור ישיבה דלפון מת מצער, כי אביה האמיד העדיף לשדכה עם בחור אחר, שכאמור מת ביום חתונתם. ב-1988 ראינו את הדיבוק בשנית. בפעם השלישית בתיאטרון הקאמרי ובפעם הרביעית לפני שנה בתאטרון גשר. יסלחו לי מעריצי חנה רובינא האגדית, אבל מעל כולן
אני בוחר את אלה סלובצקיה על פני חנה רובינא וטובות אחרות בהפקות השונות. אני בוחר בהפקה של האופרה, שהיא כמה דרגות מעל כל ההפקות שראינו.
מאחר שמדובר במספר מועט של הופעות החודש, ולאחר מכן ההפקה יורדת מעל הבמה, אני מציע לכל מי שחפץ בחוויה תרבותית רבת עוצמה, שירוץ מהר לרכוש כרטיס לאופרה "הדיבוק" בבית האופרה הישראלית בתל אביב.