היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר שהוא צילום מתוך אלבון משפחתי, מתוך ספרו החדש של יקיר בן-משה. את ההרהור והשיר ואת 976 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. יקיר בן-משה, יליד שנת 1973, הוא מנהל מוזאון בית ביאליק ואחראי על אירועי הספרות בו. שם פגשתי אותו לפני תשע-עשרה שנים, בערב שנערך לכבוד הספר 'שירים אחרונים' מאת יונה וולך, אותו ערכתי והוצאתי במהדורה נרחבת. לא היכרתי את שיריו של יקיר, ולאחר אותו מפגש התרחקתי מישראל לכפר קטן בבולגריה, ולא התוודעתי עוד לספרי שירה חדשים, מחוץ לאלו שנשלחו אלי. יקיר מנחה סדנאות שירה ועורך ספרי שירה. הוא אחיינו של המשורר רוני סומק, ועד היום פרסם שמונה ספרים. את השיר על בנו של יקיר קראתי בספרו 'למתוח את עורקי הבוקר' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2026). בספר ארבעה פרקים, ששניים מהם כתובים כפרוזה לירית (בדומה לשיריה של המשוררת הפינית סירקה טורקה). כותרתו של הפרק השני היא 'בכל צעקה יש עטלף', בה קראתי את השיר של יקיר על בנו מיכאל. פגשתי את השיר הזה במקרה בדף הפייסבוק של יקיר וחשבתי: כך צריך לכתוב שיר. זו, כמובן, אינה ביקורת על השיר, אלא תיאור של התחושה שאחזה בי בעת הקריאה, ואינני רואה צורך להסביר אותה. מאוחר יותר קראתי, בזה אחר זה, את רצף השירים הפרוזאיים בפרק הזה בספרו של יקיר. השירים האלו הם יומן של משפחה ושל זוגיות ובעיקר של אבהות, בה מתאר יקיר את הקשר המיוחד שלו עם בניו איתמר ומיכאל, בהתבוננות שיש בה השתאות ואהבה גדולה, וגם הכרה בהתרחקות ההכרחית הצפויה בקשר הזה, שאין קרוב ממנו. אלו שירים על בדידותו של המשורר בתוך האינטימיות המשפחתית, ועל הבדידות שמאפשרת את ההתבגרות ואת הצמיחה, ועל בדידותו של מי שיודע להתבונן וליצור מילים. אני משער שהספר הזה מרגש אותי, משום שעד לא מזמן, במשך עשרים-וחמש שנים, גידלתי את ארבעת ילדי בחינוך-ביתי, מבוקר עד לילה, ואני עדיין חווה את הפרידה הכואבת, ואת הצורך המוטבע בגופי להמשיך לדאוג להם, בכל רגע בחיי. הפרק השני נפתח במילים "אָנוּ טוֹבְלִים אֶת הַבַּיִת בִּלְשׁוֹן שִׁירָה". וכך גם אנחנו, הקוראים, טובלים בשירה עם משפחת המשורר. זו אינה הצהרה ריקה. יקיר מספר בשיר הפותח על סעודת השבת, שבה הוא מרים כוסית קידוש לכבוד פול צלאן, ומשלב בשיחה את המשורר היהודי-רומני: "הַבַּיִת הוֹמֶה שִׁקְשׁוּק מַזְלְגוֹת וְהִמְהוּם פְּסוּקֵי שִׁירָה מֵעַל צַלְּחוֹת הַדָּגִים, הַסִּילָאן וְהָאוֹרֶז". זה מעורר בי קנאה. אצלנו לא דיברו על שירה בארוחת-השבת, אבל מדי יום שיתפתי את ילדי, במפגש הלימודים שלנו, בשירי 'פיוט' שאני שולח בכל שבוע לאלפי מנויים. מדי פעם הדפסתי לכל אחד מהם את אחד השירים, כל אחד מהם גזר את מילות השיר והרכיב מהם שיר חדש. בדף השיר, באתר שלי, הוספתי להרהור על השיר גם צילומים מחיינו בכפר הבולגרי, ובהם צילומי הילדים, ועד היום האוסף הזה, של כמעט אלף הרהורי-שיר, משמש אותם כאלבום הילדות שלהם. השיר הזה מסתיים במילים: "הִנֵּה כָּךְ, בֵּין פָּאוּל צֵלָאן לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ בֵּיתֵנוּ הָפַךְ לְשִׁיר". השיר השני בספר נפתח במילים: "בִּשְׁבִיל מַה צָּרִיךְ אֶת כָּל הַסְּפָרִים עַל הַמַּדָּף? בִּשְׁבִיל חַיֵּי הַחֶבְרָה. זֹאת הַמְּסִבָּה הַגְּדוֹלָה בַּבָּיִת". ובאמת, אין דרך טובה יותר לגידול ילדים. ילדי גדלו כשהם מוקפים בספרייה של חמשת-אלפים ספרים, ומעולם לא השתעממו. אין אהבה גדולה וקרובה יותר מאהבה לילד. אנחנו מגדלים את ילדינו מן הרגע בו הם נולדים, אנו עוטפים אותם באהבה ורוצים להגן עליהם מכל סכנה, ואנחנו זוכרים רגעים מיוחדים בחייהם, שהם עצמם לא יזכרו לעולם. אבל בשעה שאנחנו מתמכרים אליהם ומתאהבים בהם יותר ויותר, הם באופן טבעי גדלים ומתבגרים ושואפים להתרחק מאיתנו ולהיות שונים מאיתנו. כך כתב דוד אבידן בהקדמה לאחד מספריו: "אָדָם יוּלַד כְּדֵי לְהִדָּמוֹת, וְגָדֵל כְּדֵי לְהִבָּדֵל". אנחנו גאים ביכולת של ילדינו להיות עצמאיים ושונים, ועם זאת לעתים נדמה שהם נקרעים מגופנו. איננו יכולים לשלוט בחייהם של ילדינו ולהגן עליהם בכל רגע ורגע. כה יפה כותב זאת יקיר: "דָּבָר אֵינִי יוֹדֵעַ עַל לִמּוּדָיו שֶׁל מִיכָאֵל, לֹא עַל חֲבֵרָיו, חֲלוֹמוֹתָיו, בֶּהָלוֹת הַגּוּף הַמִּתְעוֹרֵר, לֹא עַל הוּלֶדֶת הָאֵרוֹס וְהָאַהֲבָה". אנחנו מסתפקים במסגרת החיצונית של ההורות, כל עוד ילדינו מרשים לנו לבלות איתם זמן מה, מדי פעם: "אֲבָל עַל שְׁרִירֵי רַגְלָיו אֲנִי יוֹדֵעַ הַכֹּל. מִקְרוּם כַּף הָרֶגֶל הַנּוֹגֶסֶַת בָּאֲדָמָה עַד לְצִוְחַת הַשְּׁרִיר הַתָּפוּס. אֲנַחְנוּ מוֹדְדִים יַחַד דֹּפֶק, מְהִירוּת, גֹּבַהּ, חִמוּם, שִׁחְרוּר, חוֹלְקִים גַּרְבַּיִם, גּוּפְיּוֹת, שְׁעוֹנִים וְקָפֶה מָהִיר עִם שַׁחַר". אנחנו מסתפקים ברגעים המעטים שאחנו מבלים עם כל אחד מילדינו, כשיש לנו מטרה או פעילות משותפת, מחוץ למסגרת המשפחתית המלאה, וחווים אותם כאינטימיות יקרה: "לֹא הַיַּחַד שֶׁלָּנוּ בַּמִּשְׁפָּחָה, הַלְּבַד שֶׁלָּנוּ בַּסְּפּוֹרְט הוּא שֶׁמּוֹשֵׁךְ אוֹתָנוּ זֶה אֶל זֶה". אנחנו מזהים את ההבדל ההולך וגדל בינינו: "מִיכָאֵל רָץ וַאֲנִי נוֹפֵל. מִיכָאֵל בּוֹלֵעַ אֶת הַנוֹף וַאֲנִי אַחֲרָיו מְדַדֶּה, יוֹרֵק, מוֹעֵד". אנחנו נאלצים להודות בנחיתותנו ההולכת וגדלה: "הַבִּיטוּ בּוֹ: גָּבוֹהַּ, שָׁקֵט, יָפֶה, חוֹלֵף בִּמְהִירוּת עַל פְּנֵי הַנְּעוּרִים, עַל קְצוֹת הַבְּהוֹנוֹת". . יקיר מפליא לתאר את הכפילות הכואבת הזו, בין הגאווה לחרדה: "זֶהוּ בְּנִי. לְכָל אָב יֵשׁ עַיִן כְּפוּלָה, חֶצְיָהּ לְבִטָּחוֹן וְחֶצְיָהּ לַחֲרָדָה, הָעַיִן שֶׁלִּי פּוֹזֶלֶת לְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם שֶׁל בְּנִי". אהבתו של האב מדדה אחרי הבן, מתמכרת לדאגה, נכנעת לשתיקה: "זֶה הַמָעוֹף שֶׁלִּי. תָּמִיד אַחֲרָיו, אֲנִי אוֹסֵף אֶת זֵעָתוֹ, הֶמְיַת נְשִׁימָתוֹ. מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מִלָּה פּוֹלֵט עִקְבוֹת דְּמָמָה. אֲנִי שׁוֹמֵעַ הַכֹּל". מתוך השתיקה לומד האב להכיר בתבוסה, בכישלון הטבוע בקשר הנדיר הזה מתחילתו, והוא נכנע לשתיקה ולומד להכיל את המרחקים ההולכים וגדלים בינו לבין בנו, ולהמשיך את חייו: "שְׁתִיקָה אַחַר שְׁתִיקָה, אֲנִי נוֹקֵשׁ בִּזְהִירוּת, אוֹסֵף אֶת צְעָדָיו וּבוֹנֶה אֶת חַיַּי". יש בשיר הזה כאב שקשה להכיל, שהוא גם כאב החרדה הקיומית הבסיסית, חרדת המוות המצפה לנו בסופה של הדרך.