אתמול התארח בתוכנית "הפטריוטים" פרופסור ניסים מזרחי, מי שכיהן כראש החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ודמות מובילה במכון ון ליר. הוא התקבל באהדה, וניכר שדבריו נפלו על אוזן קשבת של הפאנליסטים ושל הקהל. פרופ' מזרחי הוא קול נדיר באקדמיה הישראלית. בעבר היה אחד הפעילים המרכזיים בקשת הדמוקרטית המזרחית. עם השנים הוא נטש את הקו הווקי שמאפיין את הקשת וביקר את מה שהוא מכנה "הדקדוק הליברלי" שמנסים להלביש בכוח על המזרחים בישראל. המזרחים, טוען מזרחי, לא מדברים באופן בינארי כמו הווק על "מדכא-מדוכא", אלא מה שחשוב להם הוא "עם ישראל". המזרחים קרובים יותר למסורת, לדת וללאומיות היהודית, ואילו הווק תוקף באופן חזיתי את המסגרות האלה. מזרחי הדגיש שהמזרחים אינם קבוצת מיעוט דמוגרפית בקרב היהודים, אלא רוב, והם חלק מקבוצת הרוב האתנית היהודית. לכן השמאל המזרחי, שמייבא את שפת הווק לישראל, נכשל בייצוג הצרכים של הקבוצה הגדולה הזו ובהבנתה. ד"ר גדי טאוב פרסם אתמול פוסט ארוך ומעניין שבו הוא רואה את הסערה שהתעוררה סביב "סיפורה של שפחה" כמבטאת את חששה של ההגמוניה האחוס"לית מפני חשיפת מתח עומק בין חלקים מהשמאל לבין הציבור המזרחי, שלדבריו מוסווה באמצעות שיח על "גזענות" ו"ביביזם". טאוב טוען שהביקורת כלפי מזרחים אינה נתפסת בעיני השמאל כגזענית משום שהיא ממוסגרת כהתנגדות ללאומיות ולדת, ולא למוצא אתני - אך בפועל היא פוגעת בעיקר בציבור מזרחי מסורתי-לאומי. בדומה למזרחי, גם טאוב סבור שחלק מהשיח הרב-תרבותי באקדמיה (לרבות הקשת הדמוקרטית המזרחית) נשען על מסגרות פוסט-קולוניאליות שאינן משקפות את המחאה המזרחית הציונית המקורית. פרופ' מזרחי הוציא לאחרונה ספר חשוב בהוצאת ברקלי: Beyond Suspicion: The Moral Clash Between Rootedness and Progressive Liberalism. הספר מראה, באמצעות המקרה של המזרחים בישראל, כיצד עולמות מוסריים מושרשים של זהות, מסורת ושייכות מאתגרים את השפה הפרוגרסיבית הרווחת באקדמיה במדעי החברה והרוח. לטענתו, המסגרת הליברלית-פרוגרסיבית מתקשה לעיתים להבין קבוצות שמגדירות את עצמן דרך "שורשיות" קולקטיבית - ופער זה מסייע להסביר את המשבר המתמשך בייצוג המזרחי בתוך השיח הפרוגרסיבי. לפני כמה שנים השתתפתי במפגש של אשת אקדמיה מזרחית שביקשה להיכנס לפוליטיקה. היא הזמינה את מכריה, שכמעט כולם השתייכו לשמאל המזרחי הרדיקלי. זה גרם לי לשאול את המשתתפים איך ייתכן שהאליטה האינטלקטואלית של קבוצת המזרחים ממוקמת פוליטית במקום כה שונה, כה קיצוני, בהשוואה לקבוצת האם התרבותית. הרי אין לכך עוד דוגמה אחת בארץ. והקהל נדם - כי כולם הבינו שאני צודק. זה קורה כי האינטליגנציה המזרחית נסעה לארצות הברית, התלהבה משפת הווק והביאה אותה לישראל מבלי לעצור לרגע ולשאול למה הציבור המזרחי לא איתם. הם זכו למחיאות כפיים מהווקיסטים באקדמיה הגלובלית, ובוודאי שבישראלית (ששמחה מאוד לומר שיש לה מזרחים - כל עוד הם מהשמאל הרדיקלי ואינם מייצגים את הקבוצה המזרחית עצמה). אבל הם קיבלו כתף קרה מאוד מהציבור המזרחי הלאומי הרחב. כל עוד האקדמיה הישראלית תמשיך להיות ווק, למזרחים לא יהיה ייצוג אינטלקטואלי הוגן באקדמיה. ופרופ' ניסים מזרחי הוא לצערנו צדיק כמעט יחיד בסדום האקדמי. ובכך באה אל סיומה פרשיית "סיפורה של שפחה" של לזימי - אותה לזימי עם תודעת עבדות, שסירבה לגנות באופן חד-משמעי את הגזענות של אהוד ברק כנגד בני עדות המזרח, וכל זאת בשל הצורך שלה להחניף לאדוניה האחוס"לים. סיפורה של לזימי הוא סיפורו הטרגי של השמאל הרדיקלי המזרחי. אינטליגנציה שהייתה יכולה לתרום מאוד לקידום הקבוצה החשובה הזו, ותחת זאת בחרה להיות אידיוט שימושי בשירות ההגמוניה הישנה.