כמו בכל מוצאי שבת, נוטל אבי את כוס היין של ההבדלה בידו ומפזמן בזו הלשון: "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלַיִם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן. אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי. קָמְתי, כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי. לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן וִיקָר. וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' כֵּן נִמְצָא חֵן וְתִמְצְאוּ חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. " כך, בניגון הירושלמי הארוך והמתנגן, אבא פותח את מוצאי השבת. מלווה את השבת ביציאתה בקולו היחודי והערב. הוא לא רק שר. הוא בונה גשר. גשר בין אור לחושך. בין מנוחה למאבק. בין נשמה למציאות. אני חושב על כל התקופה שחלפה מאז אירועי 7 באוקטובר 2023 בה עבר עם ישראל רכבת הרים ממש. טלטלות פנימיות, כאב, פצעים, מלחמת תקומה, שאלות קשות על אחדות, על זהות, על דרך. היו רגעים שנראה היה שנפלנו. אז אני נזכר בפסוק שאבא היה מדגיש בקול עמוק בפתח ההבדלה של מוצאי שבת: "כִּי נָפַלְתִּי, קָמְתִּי, כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ, ה' אוֹר לִי" ( נאמר בהבדלה אך לקוח מספר מיכה ז', ח'). זה לא פסוק של תמימות. זה פסוק של עם עתיק שיודע מהי נפילה ויודע גם קימה, עם כלביא. שלושת אלפים שנה העם הזה נע בין שבת לחול, בין חורבן לבניין, בין גלות לתקומה. רומא נעלמה. אימפריות קמו ונפלו. אבל העם הזה נשאר. שר את אותם פסוקים בכל מוצאי שבת. כי הסוד של העם הזה אינו רק כוח צבאי. הוא כוח פנימי, הוא זיכרון משותף, הוא ניגון משותף. הוא אמונה שהחושך איננו סוף הסיפור. נדמה שאנחנו קרובים לסיום פרק קשה. עוד קצת עבודה, עוד מעט איחוי, עוד מעט תיקון ומשהו כבר משתנה. כמו מוצאי שבת. הרגע הזה שבו מבינים שהאור לא נעלם, הוא פשוט מחליף צורה. אנחנו עומדים בפתחו של עידן חדש. לא עידן מושלם. לא עידן בלי אתגרים, אבל עידן בוגר יותר, מחובר יותר, צלול יותר. עם שיודע שהוא יכול לעבור רכבת הרים ולהישאר עם. הניגון הזה בפתח ההבדלה: "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן..." שייך לעם שלם. אם נמשיך לשיר אותו יחד, בענווה, ביושר ובאהבה ננצח את זה. נפלנו וקמנו. האור איתנו. דווקא עכשיו, ברגעים של דממת ביניים, יש באוויר דריכות אחרת. מתיחות כבדה, עמוקה. מין תחושת "טרום". טרום מלחמה, טרום הכרעה, טרום עימות גדול עם אירן, שמרחף כמו ענן כבד בקצה האופק. זה אולי האתגר הקשה מכולם. זו תקופה של בגרות לאומית. כמו ברגעי ההבדלה כשהשבת יוצאת, אבל החול עוד לא התחיל באמת. האור עדיין מהבהב בנר, והחושך עוד לא התבסס. זה זמן עדין. זמן שמצריך שקט פנימי. לא פאניקה. לא אופוריה. אירן היא אידיאולוגיה שמבקשת למחוק את העולם הנאור. היא איום שמדבר בשפה של השמדה. מול אידיאולוגיה כזו לא עומדים רק בטילים. עומדים בזהות. עומדים ביציבות. עומדים באחדות. הפסוקים שאבא שר הם הבטחה קסומה ש "יהיה בסדר". הוא אמירה עמוקה בהרבה:" כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי". הקימה היא תוצאה של חוסן. עוד נכונו ימים מתוחים. אולי אפילו קשים. אך כמו בכל מוצאי שבת. נחתום במילים: "הַצְלִיחֵנוּ, הַצְלַח דּרָכֵינוּ, וּשְׁלַח בְּרָכָה רְוָחָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" . עוד קצת. עוד מעט. האור איתנו.