האמרה של ד"ר וירג'יניה אפגר-1952 "נשים הן כמו שקיקי תה, אי-אפשר לדעת כמה הן חזקות עד שהן נכנסות למים רותחים". האמרה איננה רק תובנה אישית על עמידות. היא מראה המוצבת מול עמים ומדינות ברגעי מבחן. המים הרותחים של תקופתנו אינם דימוי בלבד. הם מציאות של חימוש, של בריתות מתהדקות, של גבולות מתוחים ושל הצהרות שמטלטלות את הסדר העולמי. כאשר אירופה וארצות הברית נערכות לאפשרות של עימות רחב, הן אינן בוחנות רק את מוכנותן הצבאית, הן בוחנות את נשמתן. ובתוך המשוואה הזאת ניצבת גם ישראל. ישראל חיה מאז הקמתה בתוך סיר רותח. עבורה, איום איננו תרחיש עתידי בלבד אלא חוויה יומיומית, אזעקה, גבול נפיץ, חברה אזרחית שמגויסת שוב ושוב. אם אירופה מתכוננת לזיכרון טראומטי מן העבר, ואם ארצות הברית מאזנת בין כוח לאחריות גלובלית, ישראל מתנהלת במציאות שבה ההכנה וההתמודדות הן כמעט אותו הדבר. כאן האמרה של ד"ר אפגר מקבלת עומק נוסף, חוזק איננו רק עוצמת נשק. הוא עמידות אזרחית. הוא לכידות חברתית. הוא היכולת להחזיק ערכים גם כאשר מסביב רועם. אירופה יודעת מהי קריסה מוסרית כשהכוח מאבד בלמים. ארצות הברית נאבקת בשאלה כיצד לשמור על מנהיגות מבלי להיגרר להסלמה מתמדת. וישראל, מדינה קטנה בלב אזור סוער, נבחנת ללא הרף, כיצד להגן על עצמה מבלי לוותר על צלם אנוש, כיצד להילחם בטרור מבלי לאבד את ערכיה. המים הרותחים חושפים הכול, פחדים, כעסים, גבורה וגם שבריריות וככל שהרתיחה גוברת כך מתחדדת השאלה הנוקבת, האם אנו נערכים למלחמה מתוך אחריות מפוכחת, או מתוך הרגל של חרדה. הכנה למלחמה יכולה להיות אקט של הרתעה. דרך לומר, אנו לא תמימים. אבל היא עלולה גם להפוך לשפה היחידה שבה מדינות מדברות זו עם זו. המסר הברור וחסר הפחד הוא זה. אם אירופה, ארצות הברית וישראל עומדות על סף רתיחה היסטורית, עליהן לזכור שהחוזק האמיתי איננו רק ביכולת לשרוד מלחמה, אלא ביכולת למנוע אותה. לא מתוך חולשה, אלא מתוך עוצמה אמיתית. כי שקיק תה שנכנס למים רותחים מגלה את טעמו, עמים שנכנסים לשעת מבחן מגלים את ערכיהם. והשאלה הגדולה של זמננו איננה מי חזק יותר אלא מי אמיץ דיו כדי להחזיק בכוח, מבלי להפוך אותו לגורל.