שני דברים צדו את עיניי ב"המדריך למפגין: כך תמנעו משחיקה, דיכאון ואובדן דרך", שהתפרסם באוקטובר 2020. הכותבת, דפני ליף, אומנם מתרכזת בעיקר במצבם הנפשי הקשה של אלה שהיא מכנה "אקטיביסטים", אבל נראה שתובנותיה מצביעות על תופעה רחבה וחשובה יותר. וכך כותבת סוסת הקרבות הוותיקה, לאחיה ואחיותיה האקטיביסטים: "יצאתם לדרך מכל מיני סיבות. כנראה שאחת מהן היא כמיהה למשמעות, חיפוש אחר הכוחות ויכולות ההנעה שלכם. הרצון שלכם לעשות משהו טוב, גדול מהחיים, לתת מעצמכם. לאפשר דרור למה שיש בכם, לצאת מהקווים ולגלות את נפלאות ההרפתקה". אם כן, לפחות לחלק מן ה"אקטיביסטים" היציאה להשתולל ברחובות הייתה פחות למען המטרות המוצהרות המתחלפות תדיר, ויותר חיפוש אחר משהו שיעגן אותם מחוץ לעצמם. על הריק ואובדן הדרך שמשקפים הדברים, שוודאי שאינם חלים על כל "אנשי המחאה", אין צורך להרחיב. אבל על "הרצון... לעשות משהו טוב, גדול מהחיים" - דווקא כן. כי אנשים שרוצים לעשות טוב וליצור שינוי אמיתי, מחפשים זאת בחיים, ולא באיזו אוטופיה גדולה מהחיים. עשיית טוב כזו מתמקדת בליקויים ובעוולות שיש לתקן, בהושטת עזרה אמיתית לאנשים הזקוקים לה, בין אם לאורך זמן ובין אם נקודתית, וכאלה ישנם בכל חברה ובמצבים אנושיים רבים. עשיית טוב אמיתית נטועה עמוק בקרקע המציאות, והיא חלק מהחברה. ככזו, היא נעשית במסגרת החוק, אינה שואפת להפר כל סדר חברתי ואינה מתמקדת ב"אני". היא בעיקר דורשת עבודת נמלים, שלעתים קרובות כרוכה בהשקעה של זמן, ממון וסבלנות, ולאו-דווקא תמיד מעניינת או מרגשת. כל אחד מאיתנו לא רק מכיר ארגונים המסורים לעשיית טוב בתחומים שונים, אלא לעתים אף נזקק לעזרתם. עשיית טוב דורשת מחויבות לאורך זמן, ולא רק התקהלות של שעתיים בשבוע שמשחררת חומרים משלהבים בחברת אנשים משולהבים, ושמתדלקת תחושה עצמית טובה. הדבר הנוסף שהסב את תשומת ליבי מצוי בעצה התשיעית של המדריך, תחת הכותרת "איבדתי את הדרך". וכך כותבת ליף: "נסו להבין מה הלב מבקש ואיפה נמצא כרגע החלום שלכם" - שהוא כאמור גדול מהחיים. יהיו שיאמרו לי שליף כבר אינה בתמונה של המחאה. זה כנראה נכון, אבל החלומות ומשאלות הלב שהיא מתארת הן עדיין במרכזה, ודאי אצל רבים מן המפגינים, המוחים, הפוסלים והמדברים. הללו מדמיינים לעצמם את קיומה של מציאות חלומית שתתגשם אוטוטו, אם רק, אם רק, אם רק - ביבי והימין יושלכו למזבלה. אילו המציאות המדומיינת הייתה רק נחלתם של המתאספים בכיכרות ומדקלמי הסיסמאות מבית מדרשם של מובילי הניסיונות להפיל ממשלה נבחרת ולתפוס את מקומה, היה זה פחות מדאיג. אלא שהיא נחלתם של רבים מאנשי השמאל המאיישים משרות בכירות בגופים מובילים במדינה. מדובר בתפיסה מוטעית מיסודה של מציאות חיינו כיהודים בכלל וכיהודים במדינת ישראל הנרדפת בפרט. מציאות מדומיינת זו כוללת אמונה שהפלשתינים לא באמת רוצים להשמיד את המדינה ואת תושביה היהודים, ושאילו רק אנשי המחנה שלהם יהיו בשלטון, ניתן יהיה "להסתדר" איתם; שרצון טוב מצידנו יביא למיתונה של רוח ה"התנגדות" לנו מצד ערבים מיליטנטים בארץ ומחוץ לה. ואז הללו יעדיפו חיים נוחים, וכן, גם משרות של שרים בממשלה שלא יהיה להם כדאי לוותר עליהן, על פני מלחמה בלתי פוסקת בנו. משאלת לב זו אינה רק יפה יותר מזו של הימין החשוך, היא גם הרבה יותר נוחה. במקום להתעקש לראות מדינות וארגוני טרור סביבנו המתכוננים לקיים את שבועתם להשמידנו, אפשר להמציא "מזרח תיכון חדש", ובמסגרתו לתת לארגון טרור רצחני אחיזה בלב ארץ ישראל ולספק לו כסף, נשק והכרה בינלאומית ולהקים לו מדינה; מציאות מדומה זו מולידה את הרעיון שהבעיות של ישראל נובעות מכך שיש בה יותר מדי יהודים שרוצים להישאר יהודים, ועל כן יש למהול אותם למשל בביילורוסים, ולחנך את הילדים לא על התנ"ך וההיסטוריה היהודית, אלא רק על AI ולימודי ליבה; דמיונות השווא בדבר שלום שהוא ממש בפתח מולידים את הרעיון של צבא קטן וחכם; ואז, אם רק נרצה מספיק, הכל יסתדר על מי-מנוחות, ולא צריך לעמוד על המשמר, ואפשר ללמוד בתוכניות לימוד אמריקניות מה באמת נכון לעמים מתורבתים ומשכילים כמונו, כיצד עלינו להתנהל וכיצד עלינו לחשוב; ויש למלא את השורות באנשים "משלנו" ולסלק הצידה כל מי שרק יודע לקלקל תמונה ורודה זו. כי אחרי ככלות הכל, החזית האמיתית היא המאבק הצודק והנכון, ברוח האקטיביזם המבורך, נגד הרוב היהודי הנבער וממשלתו הנוראה שמסרבים - כבר שנים רבות - לראות את המציאות כפי שעליה להיות, זו ההולמת את רחשי הלב של החולמים הנאורים.