לוי אשכול (שקולניק) נולד בכפר אוראטוב שבאימפריה הרוסית ב-25 באוקטובר 1895 וב-1914 בהיותו בן 19 עלה לארץ במסגרת העלייה השנייה. היה חלוץ, ממייסדי דגניה ב' וחבר מפקדת ההגנה ועד מהרה בלט בכישוריו כיזם ומנהיג. עוד בטרם קמה המדינה זיהה אשכול את צרכיה העתידיים ועסק ביצירת תשתיות חיוניות עבורה. כמנהיג בתנועת הפועלים, הוביל תוכנית התיישבות וחקלאות ודאג למצא להן מקורות מימון. ב-1920 היה אשכול ממקימי קבוצת דגניה ב'. באותה עת השתלב בגופי תנועת העבודה: היה חבר פעיל במרכז החקלאי, היה ממייסדי ההסתדרות ושימש ציר בקונגרסים הציוניים. ב-1930 היה בין מקימי מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) - תוצר של פועלו למען איחוד מפלגות הפועלים. ב-1937 יזם והקים את "מקורות" חברת המים של הישוב ועמד בראשה עד 1951. במקביל, במשך שנות הארבעים עמד בראש מועצת פועלי תל אביב ושימש כגזבר ארגון ההגנה. בשנים 1963-1948 עמד בראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית ובתפקידו זה יזם וליווה את הקמתם של כ-400 יישובים בתוך 4 שנים בלבד, אשר קלטו עד מהרה את גלי העלייה הגדולים. ב-1951 מונה לראשונה לממשלה ושימש תקופה קצרה כשר החקלאות והפיתוח. בשנים 1963-1952 כיהן כשר האוצר. על-רקע הגידול המואץ באוכלוסייה, הוביל פיתוח תשתיות, תעשיה והתיישבות ותקופת כהונתו התאפיינה בצמיחה מהירה והתרחבות של המשק. ב-1963 מונה אשכול לראש הממשלה ושר הביטחון. נוכח אתגרי העתיד הוביל את בניית כוחו של צה"ל, חיזק את מערך המילואים ורכש ציוד צבאי רב, במסגרת ההכנות לקראת הסלמה במצב הביטחוני. עם סגירת מיצרי טיראן על-ידי המצרים, הקים אשכול ממשלת אחדות לאומית עם יריביו הפוליטיים ומסר את תיק הביטחון למשה דיין. כעבור ימים אחדים פרצה מלחמת ששת הימים במהלכה הביס צה"ל את צבאות ערב. הניצחון הצבאי במלחמה נזקף, בין היתר, לברית האסטרטגית שרקם אשכול עם הממשל האמריקני. כהונתו כראש ממשלה נמשכה שש שנים. אשכול נפטר ב-1969, בעודו מכהן בתפקיד ראש הממשלה והובא למנוחות בהלוויה ממלכתית ששודרה בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית אשכול איש חזון ומעש מרחיק הראות הוביל מהלכים לאומיים מכוננים אלה בנועם ובחן יוצאי דופן. "כשלא מסכימים איתי, העיד על עצמו, "אני מוותר ומוותר - עד שאני מקבל את מה שאני רוצה". אשכול היה בעל הומור שנון. סופר על אשכול שכאשר נכנס לתפקידו כראש ממשלה ב-1963, אמר לו ראש השב"כ: "זו הפעם הראשונה שאנחנו נדרשים לאבטח ראש ממשלה פנוי. אנחנו יודעים שאתה נפגש עם נשים, אבל אין לך מה לדאוג. הבחורים שלי (אנשי היחידה לאבטחת אישים) לא ידברו" על כך ענה לו אשכול: "אדרבה, שידברו".

בעוד שרבות נכתב ודובר על לוי אשכול כשר אוצר וכראש ממשלה ואפילו על פעליו ב"מקורות" ובמחלקת ההתיישבות של הסוכנות, הרי שמעט מאוד נכתב על שנותיו הראשונות. בשונה מבני דורו שהגיעו לעמדות ההנהגה, אשכול לא כתב יומנים וכתבי זיכרונות סדורים. הוא היה עסוק בעשייה כל חייו וגם הספרים שלו שראו אור עוד בחייו היו אסופות של מאמרים ונאומים שנשא או כתב לאורך מסלול חייו הבוגרים. בכינוס לזכרו של לוי אשכול שנערך באולם "מרכז הרצל" בירושלים, בו השתתפתי, סיפר נכדו יוחאי שוחט (בנם של תמה ואברהם בייגה שוחט) על שנותיו הראשונות - ילדותו ונעוריו של סבו לוי אשכול, תוך שהוא משלב בדבריו ציטוטים מדברי אשכול. אני מביא את דבריו של יוחאי כמעט כלשונם, עם קיצורים מסוימים והערות שלי. דבריו של יוחאי מתבססים על מחקרו של שביט בן אריה, שניהל את עמותת יד לוי אשכול וכתב את הספר הקרוי "לוי אשכול פרשת דרכים". שביט, במלאכת מחשבת, סקר מאות מקורות שבהם סיפר אשכול על עצמו ושזר את רסיסי הסיפורים לכדי סיפור כרונולוגי מרתק על 25 השנים הראשונות של לוי אשכול כשהוא שומר על המילים המקוריות של אשכול עצמו. מספר יוחאי שוחט: "אשכול נולד בכפר, שהוא עצמו אומר שאינו ראוי לשם כפר. אלה היו כמה בתים ליד תחנת הרכבת אוראטובו. כל חיי הישוב הקטן הזה היו מרוכזים מסביב לתחנה ולרכבות שעברו בה, בין אומן לברדיצ'ב שבפלך קייב באוקראינה. את החקלאות שהפכה אצלו לימים לאבן יסוד אידיאולוגית הוא הכיר מהבית, שחייה בו חמולה שלמה של סבא וסבתא, דודים, והמשפחה של לוי הקטן. הוא היה בנם של יוסף שקולניק שהיה איש מאוד דתי ושל דבורה ממשפחת קרסניינסקי, הצד המעשי של המשפחה, שעסק במסחר ועסקים שונים. אמו דבורה ילדה תשעה בנים ובת אחת, אך רק ארבעה בנים מהם שרדו. לוי היה הבן השני אחרי ליפא. מגיל ארבע נשלח יחד עם ליפא לביתו של הסבא, שהיה מלמד ללמוד בחיידר. בבית לא היה מחסור, אבל אשכול לא זוכר שהיו מפנקים אותם. לכבוד פסח היו מזמינים חייט וזה היה בא פעם פעמיים עוד לפני פורים לעשות מדידות ולפעמים לא היה מספיק לתפור עד הפסח... גם הסנדלר היה מגיע למדוד. אפילו אם המדידה הייתה קטנה מידי, סיפר אשכול, הייתי אומר "זה מצוין, לא לוחץ... מהפחד שלא יהיו בכלל נעליים לשלוליות של הפשרת השלגים שאחרי הפסח.

מספר יוחאי שוחט: "יום אחד שיחק אשכול עם עוד כמה נערים במחסן התבואות וכשיצאו הפועלים לארוחת הצהריים הכניס את ידו לתוך מכונת המיון ואצבעו נקטעה. לקטיעה הזו היה שימוש לימים כשהגננת בדגניה קראה לאשכול כדי להראות לילדים מה קורה כשמוצצים את האצבע כל היום "הנה אבא של דבורה'לה, כשהיה ילד מצץ את האצבע ולא רצה להפסיק. מצץ ומצץ עד שנעלמה לו חתיכת אצבע" אמרה הגננת. מגיל 12 עד 15 לערך התחילו לקרא בבית משפחת אשכול גם ספרות רוסית ועיתונות עברית והיו מביאים לבית המשפחה מלמדים טובים מעיירות סמוכות. לקראת סוף התקופה הזו ניסה אשכול להתקבל לגימנסיה אבל בשל נומרוס קלאוזוס שהגביל את מספר היהודים שיכולים להתקבל נאלץ לנדוד לוילנא בגיל 15.

החשיפה לציונות הייתה באורח מצומצם בבית משפחתו של אשכול. כשהגיע שליח דרבנן מארץ ישראל וכשהרצל נפטר אשכול הנער הצעיר מזהה את אווירת האבל, למרות שלא דיברו ציונות עד אז. השינוי הגדול ביחס לציונות מתרחש בוילנא שם הוא תלמיד גימנסיה, מנותק מבית ההורים, אדון לעצמו. בווילנה הוא נתקל לראשונה ב"צעירי ציון". "שם היו סטודנטים שמדברים עברית ברחוב!" אשכול התפעל. ואז מגיע יוסף שפרינצק מהפועל הצעיר לימים יו"ר הכנסת, שהיה בדרכו עם משלחת של פועלי א"י לקונגרס הציוני. הפגישה איתו הביאה את אשכול בן ה-18 להחלטה - "קץ לדיבורים עת לעלות".

את הדרך לארץ ישראל אשכול מתחיל בהברחת הגבול לאוסטריה, עם חבורה של עוד כמה צעירים, שיוצאים בלילה מושלג בהדרכת גוי. משם ברכבת עד לטראייסט ומשם באונייה הלואן - עשרה בחורים נוסעים לחו"ל בתחתית האונייה. "לעולם לא אשכח את הרגע שראיתי מרחוק מהאונייה את חופה של ארץ ישראל", סיפר אשכול בהזדמנות. מן האונייה ירד על כתפיו של סבל ערבי. הייתה לאשכול מזוודונת וכר עם ציפה אדומה - זה הדבר היחיד שלקח מבית אבא וזה נעלם... "בכיתי כתינוק", סיפר על זה לימים. אחרי לילה אחד במלון של חיים ברוך ביפו כשאין בכיסו אפילו פרוטה, יצא אשכול בבוקר ברגל בעקבות הדיליז'נס - הכרכרה הרתומה לסוסים שהייתה אז קו האוטובוס לפני שהיו אוטובוסים. כך הלכו במשך כמה שעות דרך שרונה ומונטפיורי - החולות שהיו לימים רמת גן ועד לפתח תקוה. מידי פעם היה העגלון מוריד את כולם כדי שידחפו את העגלה ששקעה בחולות. בפתח תקוה מתחיל לוי אשכול, אז שקולניק עדיין, את חייו החדשים. כל הגשרים לעבר נשרפים. אשכול למעשה לא ראה יותר את הוריו, לא חזר לכפר הולדתו וברא את עצמו מחדש כמו רבים מבני דורו, במילותיו שלו "עלייתו של אדם לישראל זו לידתו מחדש".

אשכול היה אב לארבע בנות: מנישואיו הראשונים לרבקה מהרשק נולדה בתו נועה אשכול שלימים הייתה ממפתחות המחול המודרני בישראל וממציאת כתב התנועה אשכול-וכמן. מנישואיו השניים לאלישבע קפלן נולדו בנותיו דבורה, תמה ועפרה. דבורה קרויה על שם אמו של לוי אשכול והייתה דוקטור לביוכימיה. תמה הייתה עובדת סוציאלית והייתה נשואה לאברהם בייגה שוחט, ששימש גם הוא לימים בתפקיד שר האוצר. עפרה היא פרופסור לפסיכולוגיה. נכדו של אשכול (בנה של עופרה) הוא הסופר אשכול נבו, הקרוי על שם סבו. אשכול הכיר את רבקה מהרשק כעובד חקלאי בפתח תקוה, ב-1915. לאחר מספר שנות הכרות הם נישאו ב-1922 בקבוצת דגניה ב' שהיו ממייסדיה. כחמש שנים מאוחר יותר נפרדו. ובפברואר 1930 נישא אשכול לאלישבע קפלן, אותה הכיר במסגרת פעילותם הציבורית המשותפת. נישואיהם נמשכו עד לפטירתה של אלישבע ב-1959 ממחלת הסרטן. בשנים 1940-1935 התגוררה המשפחה בתל אביב ולאחר מכן שבה לחיות בקבוצת דגניה, אך ב-1944 עזבו בשנית. מותה של אלישבע הותיר באשכול חלל גדול. במכתביו לקרובים לו כתב: .. "הוכיתי מכה עצומה. אלישבע הייתה אדם במלוא מובן המילה. משכילה, נבונה, חלוצה ברוחה, איש תנועה אידאית, אישה ואם מסורה חביבה ואהובה. והנה נעקרה מתוכנו. אין אני יכול להבליג". ב-3 במרס 1964, בעת שכיהן כראש ממשלה, נשא אשכול את מרים זליקוביץ', ספרנית בספריית הכנסת, נישואיו למרים זליקוביץ' נמשכו חמש שנים, עד לפטירתו בפברואר 1969. עם עלייתו של לוי אשכול לארץ ישראל ב-1914 ניתקו קשריו עם משפחתו. ב-1925 נזדמן לביקור ברוסיה ובמהלכו פגש לראשונה מאז עזב את אמו ואת אחיו ליפא, אך הקשרים נותקו בשנית לאחר מכן וחודשו רק לאחר הקמתה של מדינת ישראל, אז החל בקשרי התכתבות עם אחיו ליפא ובן-ציון; באפריל 1964 התאפשרה יציאתו של בן-ציון מברית המועצות והוא השתקע בישראל. אח נוסף, עמנואל (מאניה) נהרג בשורות הצבא הסובייטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.

לאחר פטירתו של אשכול נקראו על שמו רחובות בערים וכן אתרים נוספים - בית ספר "לוי אשכול" בעכו תחנת הכוח אשכול שבאשדוד, שכונות "רמת אשכול" בירושלים, בחיפה ובלוד ושכונת לוי אשכול בנתיבות, מאגר המים "מאגר אשכול", חבל אשכול והמועצה האזורית אשכול בנגב, ושמו של "הכפר הירוק" שונה ל"הכפר הירוק על שם לוי אשכול". כן נקרא על שמו "מגדל אשכול" באוניברסיטת חיפה. ב-11 במרס 1970 הונפק בול שעליו דיוקנו של אשכול. כן הונפקו שטרות כסף עם שעליהם דיוקנו. ב-1970 נוסדה יד לוי אשכול הפועלת כגוף ההנצחה לזכר אישיותו ופועלו ומקיימת עשייה חינוכית, תיעודית ומחקרית.