אנו נכנסים לעידן שבו האשליה עולה יותר מן הטעות. במשך חמש מאות שנים סיפר לעצמו המערב שהוא הציר הטבעי של העולם, נושא הדגל של התבונה, של המשפט, של השגשוג, ושל רעיון מסוים של גאולה ארצית. הסיפור הזה לא היה רק שליטה חומרית, הוא היה שליטה נרטיבית. המערב לא רק שלט, הוא קבע את אוצר המילים של המציאות. והנה אוצר המילים הזה מתפורר. העולם כבר אינו כורע ברך בפני מילותינו, הוא שוקל אותן, מערער עליהן, מסובב אותן נגדנו, ולבסוף משליך אותן ארצה כמו מטבעות שאיבדו את ערכן.
מה שאירופה כינתה זמן רב סדר היה לעיתים קרובות מעטפת, ליטורגיה של עקרונות אוניברסליים שהוצגו כראיות מאליהן, בעוד שהם שימשו גם כמסך עשן לכוח. ההתעוררות של היום איננה רק חזרת האימפריות, היא חזרת הטבע הטרגי של הפוליטי. העולם הרב קוטבי איננו כינוס, הוא זירה. מי שנכנס אליה עם סיסמאות יוצא ממנה עם חובות, השפלות ותלויות. אירופה, במשך עשרות שנים, בלבלה בין מוסר לכוח, בין נורמה לריבונות, בין חמלה לאסטרטגיה. היא האמינה שהכרזה על הטוב מספיקה כדי להוליד אותו. היא החליפה הכרעה בפרשנות, גבול בחריג, עוצמה בהיסוס מוסרי, והעברה בין-דורית בחשדנות.
תוקידידס כבר ניסח את המשפט הכי לא נוח לנפשות מודרניות, החזקים עושים ככל יכולתם, והחלשים סובלים ככל שחייבים. אפשר לשפוט זאת כגס, אך אי-אפשר לבטל זאת בצו. אפשר למחות, אך אי-אפשר להחליף זאת בעלון של כוונות טובות. העולם חוזר אל הגרעין הזה, לא מפני שהוא אוהב אכזריות, אלא מפני שהוא מציית לכבידה של הכוח.
אז מה? ובכן... פירוש הדבר פשוט ונורא, הפער נעשה מוחלט בין הפתוס האירופי, רגשנות נורמטיבית, לעיתים נדיבה ולעיתים ילדותית, לבין הלוגוס של האומות האימפריאליות החושבות במונחים של רציפות, של השרשה, של יכולת תעשייתית, של עומק אסטרטגי. בעולם שחוזר להיות שדה מוקשים, אירופה גוזרת על עצמה להיות מסדרון, אזור, טרף, עשיר וחלש, משגשג וחסר מגן, מטיף מוסר ותלוי באחרים.
המהפך הזה מואץ גם על-ידי השינוי האמריקני עצמו. רצינו להאמין שסגנונות פוליטיים מסוימים הם רק סוגריים. לעיתים קרובות הם סימפטומים. העידן מעביר את אמריקה מדמיון של שליחות עולמית אל לוגיקה קרה יותר, פחות אוונגליזציה, יותר עסקה, פחות נרטיבים אוניברסליים, יותר אבטחת אינטרסים חיוניים. 'ג׳ורג׳ קנאן' חשב על משך אסטרטגי כפי שחושבים על מחלה כרונית, לא מרפאים אותה בזעם, מכילים אותה, ממסגרים אותה, מגינים על העיקר, ומשאירים את השאר לסערה. המבט הזה, נטול סנטימנטליות, חוזר היום, והוא הופך ברית לחוזה, הגנה לחשבון, מחויבות למשא-ומתן מחודש.
אז מה? ובכן... פירוש הדבר שאירופה, שהורגלה להגנה כמו לאקלים, מגלה את ההגנה כחשבונית. היא חשבה שהיא מדברת על עקרונות, ומדברים איתה על עלויות. היא חשבה שהיא שותפה, והיא מגלה שהיא הייתה נהנית. 'ריימון ארון' אמר זאת בלי מסכות, הפוליטיקה איננה אומנות התמימות, היא אומנות האחריות בעולם מסוכן. כאשר הרצון מתמוסס, מרבים בהכרזות. כאשר הכוח חסר, מזעיקים את המשפט. כאשר ההכרעה מפחידה, קוראים לזה מתינות. אבל העולם איננו נעשה מתון מפני שאירופה מכריזה על מתינותה.
לכן אירופה נראית היום כטרף מושלם. היא נטרלה את המדינה בשם אידיאל פוסט לאומי, תוך שהיא מאמינה שהעולם ינוטרל יחד איתה. היא החליפה את יצר ההישרדות באינפלציה נורמטיבית, את ההכרעה במשפטיזציה מתרחבת, את הסמכות בחשדנות, ואת הריבונות בפרוצדורות. אבל פרוצדורה אינה מחזיקה גבול, אינה מגינה על ים, אינה מאבטחת שרשרת אספקה, אינה מרתיעה טורף. 'מקס ובר' הזכיר שהמדינה תובעת את המונופול על האלימות הלגיטימית לא כדי לחגוג אלימות, אלא כדי למנוע מאלימות פראית לשלוט. כאשר המדינה נעשית מקור בושה, היא נעשית שברירית. כאשר הכוח נעשה חשוד, המשפט נעשה חסר אונים.
יאמרו שאלו ציביליזציה, הגנת החירויות, אתיקה. כן, בחלקן. אך ציביליזציה שאינה יודעת עוד להכריע בין הנורמה לבין ההישרדות מאבדת את שתיהן, את הנורמה מפני שאין לה עוד גוף, ואת ההישרדות מפני שאין לה עוד הכרעה. הפטריוטיזם החוקתי של 'יורגן הברמאס', מתוחכם ככל שיהיה, מתנגש באמת אנתרופולוגית, אין מקריבים את עצמנו עבור מבוא לחוקה, אין עושים עם מתוך לוגוריאה, אין מעבירים תרבות מתוך שנאה עצמית. דה גול, לעומתו, ניסח זאת בחדות, מדינה שמוותרת על ההכרעה מוותרת על הקיום, ולבסוף מוסרת את גורלה לכוחות שאינם מוותרים לעולם.
בנקודה הזאת עולה שאלת ישראל, לא כפרק אקזוטי, אלא כצומת אסטרטגי מרכזי של התקופה. לישראל היה זמן רב אינטרס להציג את עצמה כמערב מתקדם, ברית צבאית, טכנולוגיות, מעגלים פיננסיים, שפה דיפלומטית משותפת. הסיפור הזה שירת אותה, והוא עדיין משרת. אבל הר בקוטביות הופכת שייכויות לתוויות, ותוויות למטרות. הסכנה איננה להיות בעלת ברית של המערב, הסכנה היא להיות קריאה רק כמאחז מערבי. כי אז ישראל מפסיקה להיתפס כסינגולריות היסטורית ואזורית, והיא הופכת לסמל בר החלפה, לקיצור נרטיבי עבור מי שרוצה לפגוע באמריקה, להשפיל את אירופה, או להסדיר נקמת דם עמומה כנגד הסדר הישן.
'דוד בן-גוריון' הבין לפני התיאורטיקנים שהישרדות איננה תפילה, היא ארכיטקטורה. 'חנה ארנדט' ידעה שעם אינו עומד על הצהרות, אלא על עולם משותף, מוסדות, זיכרון, יכולת פעולה, ובעיקר צלילות לגבי השבריריות. לאו שטראוס הזהיר מפני אשליות מוסריות בפוליטיקה, לא כדי לבטל מוסר, אלא כדי למנוע ממנו להפוך לסם הרדמה מול עוינות.
ישראל אינה העתק. ישראל היא צומת, מקראית ומודרנית, ים-תיכונית ומזרחית, עם זיכרון ומדינת גבול. היא גשר ומבצר. לצמצם אותה למערב הוא פישוט שמשרת אויבים, ולעיתים מרדים גם ידידים. בימים הבאים הסכנה העליונה איננה הביקורת, ישראל חיה תמיד תחת ביקורת, הסכנה היא האפשרות לבודד אותה, כלכלית, דיפלומטית, נרטיבית, טכנולוגית. 'פרנאן ברודל' מלמד אותנו להביט במבנים האיטיים, נתיבי ים, חילופים, תלותיים, צמתי לוגיסטיקה, כי הם מכריעים לעיתים קרובות מעבר למשברים הנראים לעין. ו'קלאוזביץ' מכריע, המלחמה ממשיכה את הפוליטיקה, והפוליטיקה ממשיכה את ההישרדות, לכן מדינה שנתפסת כניתנת לבידוד תבודד, ומדינה שהפכה לבלתי-ניתנת לעקיפה תהיה קשה הרבה יותר להחרמה.
אז מה? ובכן... השאלה המרכזית נעשית כמעט מכנית, האם אפשר לבודד את ישראל מבלי שהבידוד יעלה ביוקר לעולם המבודד. כל דוקטרינה ריאליסטית מתחילה כאן, והיא דורשת משמעת, לא להיות סיפור אחד בלבד, להרבות פתחים, ביטחון, שווקים, טכנולוגיות, שותפויות, לצמצם כל תלות יחידה, להפוך לבלתי ניתנת להחלפה בשרשראות קריטיות, סייבר, הגנה, מודיעין, בריאות, מים, אנרגיה, להגן על תשתיות הקיום, פיננסים, נתונים, אספקה, נתיבים, שמים, חלל, לנצח במלחמת הנרטיב בלי היסטריה, באמצעות דיוק, עקביות והוכחה, לסרב למלכודות סמליות, לחזק את הפנים, לכידות, העברה בין-דורית, דמוגרפיה, כי הבידוד מתחיל תמיד בסדק פנימי, ולבסוף לדבר בשפת המציאות, בריתות גמישות, הרתעה אמינה, אוטונומיה תעשייתית, פיקחות מתמדת. בעלי ברית, כן, אסירים של זהות מושאלת, לא.
נותר העיקר, היציאה דרך הממשי. אין ישועה באמצעות אינקנטציה, לא לאירופה ולא לישראל. העולם שבא מכבד ארבעה דברים, הכרעה, יכולת, רציפות, פריון. הכרעה פירושה בחירת הפוליטי כאשר ההישרדות מונחת על הכף. יכולת פירושה תיעוש מחדש, אוטונומיה אנרגטית, שליטה בטכנולוגיות קריטיות, הגנה אמינה. רציפות פירושה העברה תרבותית, זהות שאינה מתנצלת, לכידות לאומית. פריון פירושו דמוגרפיה, תחושת עתיד, טעם של משך, ציביליזציה שאינה ממשיכה את עצמה מפרקת את עצמה מנשקה.
אז מה? ובכן... המסקנה קשה אך משחררת, הריאליזם איננו עוד אופציה דיפלומטית, הוא היגיינה. 'מקיאוולי' הבין זאת לפני הביישנות שלנו, המידה המדינית איננה טוב לב, היא היכולת לייסד ולשמר. הזמן שבו מילים מחליפות שרירים מסתיים. הזמן שבו נורמות מחליפות גבולות מסתיים. הזמן שבו הכרזות מחליפות כוח מסתיים. נשארת שאלה אחת, פשוטה, עירומה, כמעט אכזרית, האם נשרוד כסובייקטים, או ניכחד כאובייקטים. העולם הרב קוטבי אינו מבקש מאיתנו להיות מושלמים, הוא מבקש מאיתנו להיות מסוגלים. והיכולת, היום, מתחילה באומץ להביט במציאות בלי מסכה, ואז לבנות, סוף-סוף, את מה שעומד זקוף.