2. מי המנהיגים. בראש שלוש המדינות העיקריות המעורבות במלחמה באירן ניצבים מנהיגים שאינם ממש מעוררי ביטחון ואמון, בלשון המעטה ועם כל ההבדלים הברורים ביניהם. מנהיגיה של אירן מגיעים למעמדם בשל קנאותם הדתית, יותר מאשר בשל כישוריהם. הם צמאי דם – דם אמריקני, דם ישראלי, דם אירני – ומערכת השיקולים שלהם שונה לחלוטין מזו של מנהיג מערבי. בראש מעייניהם עומדים שימור המהפכה האיסלאמית והייצוא שלה, ולא רווחת אזרחיהם. לדבר איתם, זה בגדול דו-שיח של חירשים.
בסוף השבוע שעבר סקר ynet את
עמדותיהם של בכירי הממשל האמריקני, ומצא שהם אומנם מזהירים מפני סכנותיה של מלחמה באירן, אך נמנעים מלומר זאת במפורש לדונלד טראמפ. ככה זה כאשר אדם מגיע לעמדה בכירה בשל נאמנותו לראש ההיררכיה ולא בשל כישוריו, ובמיוחד כאשר עליו לשרת שליט בעל נטיות סמכותניות: לא אומרים משהו שעלול לסתור את דעת המנהיג, ובוודאי שלא משהו העלול להתברר כשגוי.
כאשר בוחנים מקרוב במי מדובר, קשה לישון בשקט. הדבר איננו מקרי: בממשלו הראשון מינה טראמפ אישים מוכשרים ומנוסים לתפקידי מפתח, אבל הם העזו להתווכח איתו ורבים מהם פוטרו או התפטרו. הוא החליט מראש, שאם יחזור לבית הלבן - המינויים יהיו על בסיס נאמנות אישית.
סגן הנשיא, ג"ד ואנס, היה כתב צבאי וסנאטור במשך שנתיים. שר ההגנה, פיט הגסת', היה סרן בצבא ופרשן ברשת פוקס ניוז. יו"ר ראשי המטות המשולבים, דן קיין, היה עוזרו של ראש ה-CIA וגנרל בדימוס בעל שלושה כוכבים; הקונגרס היה צריך להעניק לו פטור מיוחד מתנאי הכשירות לתפקידו הנוכחי. שר החוץ והיועץ לביטחון לאומי, מרקו רוביו, היה סנאטור 14 שנים ועמד בראש ועדת המודיעין. מנהלת המודיעין הלאומי, טולסי גבארד, היה חברה בבית הנבחרים שמונה שנים. היחיד בעל ניסיון סביר הוא ראש ה-CIA, ג'ון רטקליף, שהיה מנהל המודיעין הלאומי בקדנציה הראשונה של טראמפ (ולפני כן חבר בבית הנבחרים).
על בנימין נתניהו וממשלתו לא צריך להרחיב את הדיבור. אלה כמעט בדיוק אותם אנשים שהביאו עלינו את אסון 7 באוקטובר ואי-אפשר לזקוף לזכותם רק את ההצלחות מאז. זה יהיה כמו לשבח רופא שסיכן את חיי המטופל ואז הציל אותם, או כמו מנכ"ל שהביא חברה לסף חדלות הפרעון ואז חילץ אותה. מעבר לכך, וואלה דיווח בסוף השבוע שנתניהו רוצה לתזמן את הבחירות בהתאם לתוצאות באירן, מה שלא צריך להפתיע בהכירנו את האיש, אבל בהחלט צריך להדאיג את כולנו.