איש אינו יכול להעריך מה תהיינה תוצאות המלחמה הנוכחית. ייתכן מאוד שעצם העובדה שהיא נמשכת, והעובדה שאף אחד אינה יכול להעריך כמה זמן תימשך, יעצבו מציאות אזורית ופוליטית חדשה. השאלה איננה רק מה קורה בשדה הקרב, אלא מה מתרחש במקביל בזירות וושינגטון וירושלים.
הירידה הגדולה יחסית בתמיכה הציבורית הנוכחית בנשיא ארצות הברית (כ-30%) היא גורם חיצוני משמעותי. כאשר מנהיג אמריקני נתון ללחץ פנימי, מתחדדת הדילמה בין שני דחפים מנוגדים. מצד אחד, פיתוי להחריף עימות חיצוני כדי לשדר עוצמה. מצד שני, פיתוי להכריז על הישג, גם אם חלקי, ולהחזיר את החיילים הביתה נוכח עייפות ציבורית ממעורבות צבאית. כל אחד מן התרחישים הללו עלול לשנות את מרחב הפעולה הרחב הנוכחי של ישראל, במיוחד כאשר מדובר בדונלד טראמפ.
אירן עוקבת בקפידה אחר דעת הקהל האמריקנית. הנהגה אמריקנית שנתפסת כחלשה פוליטית עלולה לעודד הקשחת עמדות בטהרן מתוך הנחה שהזמן פועל לטובתה והיא עשויה להמתין לשינוי פוליטי בוושינגטון. כך או כך, הפוליטיקה האמריקנית הופכת לחלק בלתי נפרד מן המשוואה האירנית.
במקביל, גם לוח הזמנים הפוליטי בישראל אינו מנותק מן ההחלטות הצבאיות. כאשר בחירות מתקרבות, כל עימות ביטחוני, ובטח מלחמה משמעותית, נושא עמו פוטנציאל לשינוי סדר יום. הציבור נוטה להתלכד לא רק מול איום חיצוני, אלא גם מול איום פנימי. לפיכך, האופוזיציה, לפחות בשלב זה, נזהרת. הנרטיב הנוכחי, ובעקבותיו השיח, עלולים להשתנות. גם המושג "שקט מלחמה" אינו עושה טוב לאופוזיציה. נכון, השאלה האם מדובר בצורך ביטחוני מובהק או גם בשיקול פוליטי, תיבחן בסופו של דבר בקלפי.
לכך מצטרפים הצירים האזוריים. ביקורים מדיניים (למשל מודי בביתו של בנימין נתניהו), התקרבויות בין מדינות, ואף רמיזות על מעורבות של מדינות גרעיניות באזור, (התמיכה של פקיסטן באירן), כל אלה נטענים במשמעות. ברור שככל ששחקנים אזוריים ייתלכדו סביב אירן, התמונה תלך ותסתבך. כאשר נדמה שישראל זוכה לגיבוי רחב, מתעצם הרושם כי הכל מתכנס לכיוון אחד. אך ההיסטוריה מלמדת כי רושם רגעי, ולבטח זה של טראמפ, אינו בהכרח ערובה לשינוי מהותי.
כל עוד מספר ההרוגים נמוך יחסית, ניתן לדבר על מהלך מחושב. אך אם המחיר האנושי יעלה, אם הכלכלה תיפגע, אם העימות יתארך, אותה הכרזה על 'ניצחון מוחלט' נוסף, עלולה להישמע חלולה. ניצחון היסטורי נמדד בשינוי אסטרטגי ארוך טווח. ניצחון היסטֵרי נמדד בכותרות זמניות.
בסופו של דבר, השאלה אינה רק מי ניצח, אלא איזה עולם יישאר לאחר שהאבק ישקע. האם תיווצר מציאות אזורית יציבה יותר, או שמא יתברר כי המלחמה שירתה בעיקר לוחות זמנים פוליטיים, כאן בישראל ושם, בארצות הברית וגם באירן. ההכרעה תיכתב לא רק במסמכים ועיתונים, אלא בזיכרון הציבורי ובתוצאות הבחירות, בישראל ובארצות הברית כאחד.