הכל בעיני המתבונן בכלל והמתבונן הקט-קטן בפרט. בגיל שלוש וקצת הוא מורגל זה מכבר בכניסה לממ"ד בבית השכנים. שם, בכל פעם כאשר יש אזעקה, מתכנסת קבוצה של שכנים, מבוגרים, נוער, ילדים - מה שנקרא זקנים, נשים וטף. הוא הטף. הוא לא פוחד כלל מנביחות כלבים, לרבות גדולים הפוערים פה וחושפים ניבים, מלחיתים את רירם. כאשר מגיח כלב בעודנו מטיילם עם הקלאב-קר ופוצח בנביחותיו, מפתיע ומבהיל אותנו מאחור, אנחנו עוטים ארשת של בהלה ובעתה בעוד הוא צוחק במלוא פה. לא ייאמן, אבל מה שמהביל אותנו מצחיק אותו.
אולי בשל כך פיתח כושר עמידות בפני אזעקות. הן, עבורו, אות וסימן להתחיל לעלוץ ולצהול בדרך - מטרים אחדים בלבד - אל המרחב הביתי המוגן בבית השכנים. שם ממתינים לו תועפות של חום וחיבוקים, שפע חמלה ופינוקים, חטיפים וממתקים ושיחות נעימות עם אנשים מוכרים. הוא לא מפחד כלל.
קראתי לא מעט (בלשון המעטה) מאמרים על אופן התיווך הרצוי של המציאות לילדים. מזה זמן אני חש וחושב שהתהפכו היוצרות: הילדים, בטבעיות ובפשטות, בהעדר כל פילטר, הם שמתווכים לנו, המבוגרים, אכולי זיכרונות, פחדים, חששות, חרדות, דאגות ועוד ועוד קרונות ברכבת השחורה של החיים - את המציאות העירומה, החשופה, מדייקים כל כך בהבחנותיהם ובתגובותיהם. שהרי מי כמוהם ממחישים לנו את מהות המשפט "כל העולם כולו גשר צר מאוד (3X ...) והעיקר (3X...) לא לפחד כלל".
,
הממ"ד עבורו הוא כמוסה מרוכזת, מזוקקת, של הטוב המוחלט. הוא המרחב המוגן והבטוח, שבו - כך הוא מרגיש - לא יאונה לו כל רע. לא צריך לנסות להרגיע אותו כי הוא רגוע, שמח, ושמחת החיים שלו מידבקת. כמו כל ילד בגילו ומבוגר יותר הוא אוהב שוקולד. מאז שהתנסה בשבירת חפיסות של שוקולד לבן, זה הממתק המועדף עליו. לא אחת, ברגע של משבר ובכי, בימים כתינוקם, שתי קוביות צחורות מהוות חלופה מועדפת למוצץ - שתי ציפורים יפות במעוף אחד: גם מתוק וגם מסייע להיגמל.
כשהוא בא לבקר אותנו הוא ממוקד מטרה: הארון התחתון, שבו, ב"מגירת ההפתעות" -במירכאות ובלעדיהן - מונחות חפיסות השוקולד. ואם לא די בכך, בתוך המגירה התחתונה של המקפיא, מונחות שקיות השלגונים הקטנים, שלא אחת הם המנה הממתקית הראשונה ולא אחת הם קינוחה. השילוב של ממ"ד, שהאווירה בו נעימה והשוקולד בו מתוק מתמיד, הוא ההופך את תחושת הביטחון והמוגנות של הילד הקט לבסיסו של דפוס התנהגות שגרתי.
המלחמה לא עוברת לו מעל הראש; היא מתקיימת, כמו - יש להודות - עבורנו, ביקום מקביל, רחוק "עכשיו היא במקום אחר", כמאמר המשורר. בשונה מירידה למקלט, שהוא, אמנם, מרחב מוגן, אבל אפור וכבד והעדר חלונות ואוויר בו מעצימים את תחושת הבידוד והמחנק, בהליכה מהירה אל הממ"ד הביתי של השכנים, יש משהו שונה, אם כי כבר מוכר, ואפילו, במידה מסוימת, חווייתי.
לפני שבועות אחדים הוא הזמין אותנו, הסבים, לראות את הבית החדש של משפחתו הולך ונבנה במרחק הד מביתנו. הוא הצביע על המקום שבו בנוי כבר הממ"ד ואמר, בשמחה מהולה בגאווה: "זה הממ"ד שלנו". אנחנו מכינים מלאי מספיק של שוקולד לבן, משחקי שולחן, ספרונים, לגו, ואהבה בלי די, ללא תנאי, ממתינים להשלמת הבנייה ולהזמנה (הלוואי שלא תהיה סיבה לה) לבוא להיות איתו בממ"ד. כמה מרגש עשוי להיות החיבוק המרגיע שלו והמילים שיגיד לי 'סבא אל תפחד, אני כאן איתך'.