המילים "נחש צפע" שימשו כסיסמת קוד להפעלת האזעקות במהלך מלחמת המפרץ הראשונה (1991). נחש צפע היה הקוד לכך שזוהה שיגור של טיל "סקאד" לעבר ישראל ויש להיכנס למרחבים המוגנים ולחבוש מסיכות אב"כ. כבר אז ריחפה סכנת שימוש האויב (עירק) בטילים בעלי ראש קרב שנושא חומר כימי.
בתקופה ההיא, ראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, האזעקות לא הופעלו באופן אוטומטי כפי שקורה היום, אלא שודרו דרך רשתות הרדיו (בעיקר בגלי צה"ל ובקול ישראל). הקריין היה מכריז "נחש צפע!" ומיד לאחר מכן היה נשמע צליל הסירנה העולה ויורד.
לא תמיד הקדמה - לרבות ואולי בעיקר הטכנולוגית - מבורכת. אזעקות הפתע שנשמעות בימים אלה, וגם האות המקדים אותן, גורמות לפחד ולבהלה. אפשר למנוע זאת, או, לפחות לרכך ולהקהות. גם אז, חשבתי, ניתן לבחור חלופה אחרת, מרגיעה, ולא להשתמש בצירוף מלים מהמפחידים שקיימים. אם לא די במילה נחש, כדי להבהיל ולהבעית, הצימוד המעצים - צפע - מכפיל את עוצמת הפחד והחרדה.
אפשר היה, ואפשר גם כיום (ואף מתבקש ורצוי!) להקדים מילים כאות וכסימן להיתכנות הגעת טילים וכלי טיס בלתי מאוישים לכל מקום שהוא במקומותינו. לדוגמה: קריאת השכווי. צבעי הזיקית. ציוץ הקוקייה. יחד ננצח (?). לא לא לא ינצחו אותנו. מגש הכסף. טס הזהב. נועה קולר. נועה קילר. לא חסרות דוגמאות וחלופות אפשריות.
למילים יש משמעות. בראש ובראשונה - משמעותן המילונית הבסיסית. נחש צפע לא מהדהד שום משמעות לבד מהסכנה ומהאיום המגולמים בביטוי זה. יש צירופים של שתי מילים בסך-הכל, כגון: לב זהב, כמו חלוק-נחל שמושלך אל מי נהר צלולים ושקטים, אדוות מעגלים, הולכים ומתרחבים, מתפשטים לאיטם על פני המים, שיוצרים משמעות והדהודים רכים ומרגיעים.
למי מאיתנו אין נפש יקרה שהיא בעלת לב זהב? כל אחד קרוב אצלו עצמו וקרוב ליקיריו. אין מה להשוות את התחושה שיוצרות המלים נחש צפע לעומת, לדוגמה, לב זהב. "שרב כבד" היה קוד ההרגעה שבישר על סיום האירוע ("חזרה לשגרה"), ואפשר לתושבים לצאת מהחדר האטום או להוריד את המסיכות. בואו, גם שרב כבד אינן בחירה מרגיעה... האם לא הזענו מספיק מבהלה וחרדה ושהייה בחדר אטום? האם יש משהו מרגיע בשרב בכלל ובשרב כבד בפרט?
כך או כך, בפתיחת המערכה ובסיומה, כמו גם לעתים תכופות בסיומה, את מלחמת המפרץ הראשונה אני זוכר בעיקר בשל צירופי המלים המזוהים עימה. ובעוד המערכה (מבצע? מלחמה?) הנוכחית ניטשת ונמשכת, אולי עדיין לא מאוחר להחליט על שינוי האות והסימן לכניסה אל מרחב מוגן וליציאה ממנו: אני מאמין. עם ישראל חי. אתם מוזמנים להיכנס אל המרחב המוגן. העיקרון מובן. שלא נדע עוד מלחמה!