השאלה המרכזית שנותרה פתוחה היא כיצד תיראה אירן 'החדשה' ביום שאחרי. אף על-פי שייתכן כי הלחימה עצמה תסתיים מבלי שהמשטר ייפול מיד, קריסתו עשויה להיות פועל יוצא של המגמות הפנימיות שיתפתחו בעקבותיה. ישנם שני תרחישים מרכזיים:
התרחיש הסביר ביותר: זהות ההנהגה הבאה בטהרן תוכרע במאבק בין המחנה השמרני לבין הרפורמיסטים תומכי המשטר - מאבק שקשה להעריך את יחסי הכוחות בו כיום. אולם, גם אם ידם של השמרנים תהיה על העליונה, סביר שמדיניותה של אירן תרוסן משמעותית לאחר מותו של ח'מינאי, לנוכח קריסתה הרעיונית המוחלטת של אסטרטגיית הייצוא המהפכני.
תרחיש מקביל ואפשרי: התלקחותו של מאבק מזוין מצד מיעוטים בדלניים - כורדים, בלוצ'ים, ערבים, טורקמנים, לורים ואף אזרים (אביו של ח'מינאי עצמו הוא ממוצא אזרי) - נגד השלטון המרכזי. התקוממות רב-חזיתית כזו עלולה להוביל לאובדן המשילות והשליטה של טהרן ברחבי המדינה".
הדרך לחילופי משטר עוד ארוכה. אצלנו מתמקדים בצדק בתמונות יוצאות הדופן של חגיגות השמחה באירן על מותו של חמינאי, אולם בערוצי הטלגרם של תומכי המשטר רואים הרבה יותר אירנים שיוצאים לרחובות במחאה על הריגתו. מובן שקל להם יותר לצאת, אולם המשטר עדיין זוכה לתמיכה לא מבוטלת בקרב רבים באירן מסיבות אידיאולוגיות ודתיות, ולא מן הנמנע שהתקפה של גורמים חיצוניים דווקא מאחדת אירנים רבים סביבו. יתרה מכך, למשטר יש עדיין מנגנוני ביטחון פנימיים אפקטיביים, שהפגיעה מהאוויר בהם מוגבלת. ייבוא של מיליציות שיעיות חסרות סנטימנטים מעירק, למשל, הוא חומת הגנה אפקטיבית במיוחד.
לאן ממשיכים מכאן? לא תהיה מלחמה ארוכה. אומנם האסטרטגיה האירנית נגד ישראל מבוססת על מלחמת התשה בלתי נגמרת, אולם האסטרטגיה הזו התהפכה על אירן. מה שהחל כמלחמה בת שבע חזיתות שנכפתה על ישראל, הפך למלחמה שאירן מנהלת נגד שמונה מדינות. לאירן אין יכולת או אינטרס למשוך את המלחמה הזו, במיוחד כשכבודה נרמס יום-יום כשמטוסי אויב חגים מעל טהרן, ובוודאי כאשר ארגוני הפרוקסי - שנבנו במיוחד עבור הרגע הזה - שוב אינם מספקים את הסחורה. זהו לא פחות משחר של יום חדש במזרח התיכון.