במרחב הסוער שבו אנו חיים, יש פיתוי ישן למסגר כל ברית כמאבק דתי, אנחנו מול הם, אמונה מול אמונה. אבל המציאות האזורית של השנים האחרונות מוכיחה אחרת לגמרי, כאשר מדינות מצטרפות זו לזו - הן עושות זאת מתוך אינטרסים. ההסכמים הללו לא נחתמו משום שמנהיגים שינו את תפיסתם התיאולוגית, אלא משום שמדינות הבינו שהעתיד טמון בשיתופי פעולה כלכליים, טכנולוגיים וביטחוניים כך גם ביחסים המתהדקים עם איחוד האמירויות הערביות. די להביט בהסכמי אברהם עם בחריין ומרוקו. אלה אינן קואליציות של דת, אלא קואליציות של תועלת הדדית ואינטרסים משותפים. קואליציה דתית מטבעה סוגרת שערים. היא מגדירה מי בפנים ומי בחוץ על בסיס אמונה. קואליציה של אינטרסים, לעומת זאת, פותחת אפשרויות. היא מאפשרת גם למי שחושב אחרת או מאמין אחרת לשבת סביב אותו שולחן, משום שהבסיס הוא צורך משותף ועתיד משותף. וזהו הבדל מהותי, אינטרסים ניתנים למשא-ומתן; אמונות פחות. כאשר אנו ממקמים את עצמנו בתוך קואליציה אזורית המבוססת על כלכלה, אנרגיה, טכנולוגיה וביטחון - אנו משכנעים יותר. השפה הזו מובנת בעולם. היא מדברת אל האיחוד האירופי, אל ארצות הברית ואל מדינות רבות המבקשות יציבות ושגשוג. זו שפה של אחריות, לא של גאולה; של תכנון, לא של חזון משיחי. ואולי כאן טמון גם לקח פנימי. אם בזירה האזורית אנו מבינים שבריתות נבנות על אינטרסים משותפים ולא על אחידות, ייתכן שגם בבית כדאי לאמץ עיקרון דומה. חברה רב-גונית אינה יכולה להתאחד סביב כפייה לכול צד, אך היא בהחלט יכולה להתאחד סביב אינטרס משותף: ביטחון, כלכלה יציבה, חינוך ראוי, שמירה על שלטון החוק וכבוד הדדי. מדינה שמבקשת לבנות קואליציות אינטרסים מחוץ לגבולותיה, ראוי שתדע לבנות קואליציית אינטרסים גם בתוכה - לא לדרוש זהות מוחלטת, אלא לאפשר שותפות שבה כל חלק בחברה תורם את חלקו למדינה המשותפת בדרכו ובאמונתו. אינטרסים משותפים אינם ציניות, הם ביטוי לבגרות מדינית. הם מאפשרים שותפות בלי כפייה, שייכות בלי טשטוש זהות. דווקא בעולם רב-קוטבי ומורכב, מדינות נמדדות ביכולתן להיות גשר, לא רק בין עמים, אלא גם בין חלקי החברה שבתוכן. ובסופו של דבר, השאלה איננה רק עם מי אנו חותמים הסכמים, אלא באיזו שפה אנו בוחרים לדבר- עם האזור ועם עצמנו. שפה של אמונה בלבד מצמצמת. שפה של אינטרסים משותפים מרחיבה. ייתכן שזו הבשלות הנדרשת כעת: להבין שבריתות אינן חתונה קתולית, אלא שותפות עבודה. והעתיד נבנה פחות על סיסמאות ויותר על תועלת הדדית, אחריות והסכמה רחבה שכל אחד יתרום את חלקו למרקם המשותף.