אני לא מתכוונת להשבית שמחה מההצלחה של הכוחות המשולבים של ישראל וארצות הברית בזירה האווירית. כשיש שיתוף פעולה אסטרטגי בין ישראל לארצות הברית וכשהוא מוכיח את עצמו בשמי האזור מותר לחוש גאווה. אבל, וכאן יש אבל שההיסטוריה מלמדת אותנו לא להתעלם ממנו, הצלחה צבאית איננה סוף הסיפור, לפעמים היא רק תחילתו.
שחרור של עם משליט שאיננו ראוי, בלשון המעטה, הוא בסופו של דבר עניין פנימי של אותו עם. איננו יכולים ואיננו צריכים להיות אלה שמעצבים הנהגה של אחרים. גם אנחנו לא היינו מוכנים שיכתיבו לנו מבחוץ מי ינהיג אותנו ואיך תיראה דרכנו הלאומית. עמים משנים את גורלם מבפנים, התערבות חיצונית יכולה לפתוח חלון, אבל אינה יכולה לבנות בית.
באשר לעליונות הצבאית, חשוב לזכור - רק הסוף מעיד על מי ניצח. מערכות אינן מוכרעות רק בטכנולוגיה, אלא בהתמדה, בעומק אסטרטגי ובחוסן חברתי. מי שממהר להכריז על "זבנג וגמרנו" עלול לגלות שהמציאות מורכבת יותר. אירן איננה נמר של נייר. יש לה עומק, סבלנות ותפיסת זמן שונה מזו של המערב. לעיתים נדמה שבמערב מחפשים הכרעה מהירה ותמונה ברורה לסיום, בעוד שבמרחב שלה פועלים לפי שעון אחר, ארוך, מתמשך, עיקש.
ולכן השאלה החשובה באמת איננה רק מה הצלחנו לעשות, אלא מה מטרותינו האם אנחנו מבקשים הרתעה נקודתית, שינוי משטר, יציבות אזורית או אולי בעיקר קניית זמן. בלי הגדרה צלולה של יעד מדיני, גם ההישג הצבאי המרשים ביותר עלול להישחק. כוח הוא אמצעי, לא תכלית. והאומץ האמיתי איננו רק בתעוזה מבצעית, אלא ביכולת לחשוב כמה צעדים קדימה, בסבלנות ובאחריות.
שמחה על הישג - כן! האשליה שזו היא הדרך לסיום - לא! ואולי יותר מכל עלינו לשאול לא רק איך מנצחים בקרב, אלא איך מסיימים מערכה, ואיזו מציאות אנחנו מבקשים לראות ביום שאחרי. זו איננה תמימות אלא הבנה היסטורית: סכסוכים מתמשכים אינם מסתיימים בהכרעה צבאית בלבד, אלא בהסדרה. כדי להגיע לשם נדרש אומץ מסוג אחר - לא רק אומץ בשדה הקרב, אלא אומץ לזהות אינטרסים משותפים, גם עם מי שהיה עד אתמול יריב.