בין משיחיות לחרדה קיומית עמוקה
החברה הישראלית ניצבת בפני משבר תודעתי חריף לאחר קריסת הקונספציה הביטחונית - שיח ציבורי טעון נע בין שאיפה לניצחון מוחלט לבין פחד מתמיד
- בחינת גבולות הכוח לאור המסורת היהודית וההלכה
שבעה באוקטובר 2023 לא היה רק אסון ביטחוני חסר תקדים בתולדות ישראל. הוא היה גם רגע של קריסת תפיסות יסוד. במשך שנים האמינה החברה הישראלית כי ניתן לנהל את הסכסוך, לקנות שקט באמצעות הרתעה והסדרים כלכליים, ולדחות הכרעות מדיניות קשות לעתיד לא מוגדר. בתוך שעות ספורות התמוטטה הקונספציה הזאת.
מאז אותו יום מתנהל בישראל שיח ציבורי טעון הנע בין שני קטבים מנוגדים. מצד אחד מתעצם דיבור משיחי על תקומה, נקמה וניצחון מוחלט. מצד אחר מתפשטת תחושת חרדה קיומית עמוקה מפני האיומים הסובבים את המדינה. החברה הישראלית נעה כיום בין אופוריה משיחית לבין פחד עמוק, ולעיתים שני הרגשות הללו מתקיימים בעת ובעונה אחת.
השיח המשיחי אינו מתרחש רק בשוליים. הוא חודר גם למרכז השיח הפוליטי והתקשורתי. ברשתות החברתיות ניתן לראות כיצד שפה מקראית משמשת לתיאור המציאות הביטחונית והפוליטית, לעיתים תוך הצגת מאבק עכשווי כעימות קוסמי בין טוב לרע. במקביל מתפתחת תחרות סמויה סביב השאלה מי מבטא בצורה הנחרצת ביותר את השאיפה לניצחון מוחלט.
אלא שמתחת לפני השטח פועלת גם תודעה אחרת: תודעת איום מתמיד. אזרחי ישראל חווים תחושה עמוקה כי המדינה מוקפת אויבים וכי הסכנה עשויה להתפרץ בכל רגע מחדש. גם הישגים צבאיים משמעותיים אינם מצליחים לבטל תחושה זו. הם לכל היותר דוחים אותה לזמן קצר.
דווקא המסורת היהודית מציעה מסגרת מורכבת יותר להבנת המתח הזה. ההלכה מבחינה בין שני סוגי מלחמות: מלחמת מצווה ומלחמת רשות. מלחמת מצווה היא מלחמה הנועדה להגן על ישראל מפני אויב תוקף. מלחמת רשות, לעומת זאת, היא מלחמה שמטרתה הרחבת גבולות או השגת יעדים אסטרטגיים רחבים יותר.
ההבחנה הזאת אינה רק תאורטית. לפי ההלכה הקלאסית, יציאה למלחמת רשות חייבה אישור של בית דין גדול - הסנהדרין. בכך ביקשה המסורת להציב בלם מוסרי בפני כוחו של השלטון. המלך, על-אף סמכותו, אינו רשאי להחליט לבדו על יציאה למלחמה שמטרתה איננה הגנה מיידית.
מנקודת מבט זו עולה שאלה לא פשוטה: האם המלחמה שפרצה בעקבות מתקפת חמאס נותרה לאורך כל שלביה במסגרת מלחמת מצווה, או שמא בשלב מסוים התרחבה למצב המזכיר מלחמת רשות. מעבר כזה אינו מתרחש בהכרח בהחלטה מפורשת; לעיתים הוא מתרחש בהדרגה, כאשר יעד ההגנה מתחלף בשאיפה לניצחון מוחלט.
גם הכלל התלמודי הידוע "הבא להורגך השכם להורגו" דורש עיון זהיר יותר מן השימוש הרווח בו. בסוגיה התלמודית עצמה מודגש כי ההיתר לפגוע באויב מבוסס על ההנחה שמדובר באיום ממשי וברור. כאשר קיים ספק סביר באשר לכוונת הפגיעה, חוזר האיסור הבסיסי על נטילת חיי אדם לתוקפו. גם במסורת היהודית, אם כן, אין מדובר ברישיון בלתי מוגבל לפעולה מקדימה.
הדילמה הזאת איננה ייחודית לישראל. פרופ' יגיל לוי חשף במאמר בעיתון הארץ את הגותו של ההיסטוריון דירק מוזס, שתיאר את שאיפתן של מדינות מודרניות להגיע למצב של "ביטחון קבוע" - מצב שבו האיום מנוטרל לחלוטין. אולם השאיפה לביטחון מוחלט עלולה להוביל למצב של מלחמה מתמדת באיומים פוטנציאליים. כאשר כל סכנה עתידית נתפסת כאיום קיומי, גבולות השימוש בכוח נעשים עמומים יותר ויותר.
המתח בין ביטחון לבין מוסר מלווה אפוא את החשיבה המדינית מאז ומתמיד. גם המסורת היהודית וגם הפילוסופיה המודרנית ניסו להתמודד עמו באמצעות מנגנונים של ריסון ואיזון. הן הכירו בכך שכוח צבאי הוא תנאי לקיומה של מדינה, אך גם בכך שכוח שאינו מוגבל עלול להפוך למקור סכנה בפני עצמו.
אירועי שבעה באוקטובר הזכירו לישראל עד כמה הכוח הצבאי הכרחי. אך הם גם חשפו את מגבלותיו. ביטחון שאינו מלווה בחזון מדיני רחב עלול להפוך למעגל אינסופי של תגובות צבאיות. הנביא מיכה תיאר עתיד שבו "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות". חזון זה איננו נאיבי כפי שהוא נשמע לעיתים. הוא אינו מבטל את הצורך בהגנה עצמית, אלא מציב יעד רחב יותר: מציאות שבה הכוח איננו מטרה בפני עצמה אלא אמצעי ליצירת חיים בטוחים ושלווים.
השאלה הגדולה הניצבת כיום בפני ישראל איננה רק כיצד לנצח במלחמה הנוכחית. השאלה העמוקה יותר היא כיצד תיראה תפיסת הביטחון שלה ביום שלאחריה. האם היא תמשיך לרדוף אחר אשליית הביטחון המוחלט, או שתנסה לבנות סדר מדיני יציב יותר לצד כוח צבאי נחוש. ייתכן כי דווקא המסורת היהודית, על מורכבותה ועל הסייגים שהיא מציבה לשימוש בכוח, יכולה להזכיר כי גם בעידן של סכנות ממשיות יש ערך לחשיבה זהירה על גבולות הכוח ועל מטרותיו.