הרפיסות שמגלים מנהיגי מערב-אירופה כלפי אירן ומלחמתנו בה, אינה אלא ביטוי נוסף לאותה מחלה, שהיה לה חלק בהתפרצות השמחה שנראתה ברחובותיהם ב-7 באוקטובר ומיד אחריו. ומה ראינו? שלא רק ערבים ומוסלמים שמחו על אורגיית הרצח של חמאס, אלא גם אירופים ואמריקנים מלידה. נשים נאנסו, אבריהן נכרתו, ילדיהן נשרפו, בעליהן נרצחו, צעירים ב"נובה" נקטלו כבמטווח שעשועים, זקנים וטף נחטפו באכזריות - ובבירות המערב היללו את המבצעים. השמחה הגדולה נבעה משנאה גדולה - לישראל. זו שנאה שטופחה במשך שנים ארוכות, ובין היתר מצאה לה ביטוי אידיאולוגי וצידוק מוסרי בעולם האקדמיה של המערב. ממנה, מן האקדמיה, היא זרמה במורד הנהר הרעיוני והתעמולתי והציפה את עולמות התרבות, הבידור, התקשורת והפובליציסטיקה, כמו גם את בתי-הספר ובתי-הנבחרים.
נניח בצד את השקרים המושמעים כאילו כלל לא אירע טבח, וכאילו הסרטים שהפיצו בזמן אמת מחבלי חמאס (במטרה לרומם את רוחו של הרחוב הפלשתיני ולהחדיר חיל ורעדה בלב כל ישראלי) היו בעצם "פייק" AI תוצרת ישראל. שכן באותם ימי-הפגנות היה ברור לכל, ודאי למפגינים, שרצח המוני של אזרחים וחטיפתם אכן התרחשו. ועוד נניח בצד את האנטישמיות שהמערב חדור בה מזה אלפיים שנה ויותר, לא כי מחלת האנטישמיות אינה מהווה מרכיב חשוב בשנאה לישראל ובשמחה לנוכח טבח של יהודים - היא כן מרכיב חשוב - אלא כי אין בה חדש. היא כאמור קיימת זה עידן ועידנים, אינה הולכת לשום מקום, וכשלעצמה, אינה מסבירה דיה את ההתפתחויות שהביאו לשטף קריאות התמיכה בחמאס בקמפוסים וברחובות.
נבחן דווקא חולי אחר שתקף את המערב ושעוזר להסביר את האירועים: הרלטיביזם. זכורה לי שיחה לפני 40 שנה ויותר עם אמריקני ששירת כרופא בזמן מלחמת וייטנאם. הוא סיפר לי שהחיילים הדרום-קוריאניים היו נוהגים להתאכזר ולהתעלל בשבויים הווייטנאמים ולהוציאם להורג בשיטות מזוויעות. נדמה לי שהוא לא ראה את זה במו-עיניו, אלא רק "שמע" על כך, ואיני יודע אם מה שסיפר היה אמת (למעט אולי מעשים חריגים של חיילים סדיסטים, בדומה לנעשה במלחמות אחרות). לעומת זאת, אני זוכר היטב את תוכן שיחתנו מיד אחר-כך. הרופא היה חסיד הרלטיביזם, שמצא לו כבר אז אחיזה בחוגים נאורים באמריקה, ובהתאם לקו מחשבה זה שסיגל, הוא טען שאין תרבות אחת שהיא טובה מן האחרת, כמו שאין "טוב" אובייקטיבי או "רע" אובייקטיבי. כששאלתי אותו אם מה שהוא סיפר לי אינו מעיד בכל זאת על כך שהתרבות של החייל הקוריאני נחותה במשהו מזו של האמריקני, הוא השיב לי, "מה פתאום? בהגדרה, אמרתי לך שאין תרבות עליונה ותרבות נחותה". וגם על שאלתי הבאה, אם אין המעשים שנעשים לטענתו כדבר בשגרה על-ידי החיילים הקוריאנים, אינם מעידים על מרכיב כלשהו של רוע באותה תרבות, הוא אומנם היסס לשבריר שנייה, אבל לא נסוג מעמדתו והשיב בלאו - שכן "על-פי התרבות שלהם, המעשים ראויים ועל כן אין הם 'רעים'".
לא היה לי ספק שבליבו, אין בן שיחי מאמין לדברים שיצאו מפיו אודות הטוב והרע במעשי הקוריאנים. אבל ראיתי כיצד מחלת הרלטיביזם כבר חדרה אליו, כשם שחדרה אל רבים כמוהו. מאז אותם זמנים רחוקים, היא התפשטה ונתקבעה אצל חלקים גדולים של האוכלוסייה המערבית. די ללכת לכל מוזאון לאמנות עכשווית בכל ארץ מערבית, ולהתבונן במה ש"קובעי התרבות" מכתירים כאמנות, כדי לדעת עד כמה רחוק הרלטיביזם חדר אלינו. כשמסתכלים ביצירות אמנות "נבחרות" במוזאון כלשהו, כמו למשל פיסת בד ספוגה בשתן ומרוחה בצואה תלויה על קיר אחד, וקנבס צבוע לבן כולו (אבל ממוסגר ובעל שם מפוצץ) תלוי על קיר נגדי, ובו-בזמן רואים את הקהל עומד מול המוצגים הללו ומתפעם מהם - אי-אפשר שלא לחשוב שהמחלה שיבשה עליהם את דעתם. "זו אינה אמנות", אתה רוצה לומר להם אבל נמנע מכך, כי אתה יודע היטב מה תהיה תגובתם: "מי קבע מהי אמנות? ומי בכלל אומר שציור, למשל של טיציאן, טוב יותר מזה?"
כמו שווירוס הרלטיביזם שנתקבע בתוכנו גורם לנו להאמין שהכל בעיני המתבונן - או במקרה של ספרות, בשיפוטו של הקורא, שרק הוא קובע את ערכו של ספר של דוסטויבסקי לעומת ספר של הרלן קובן - הוא גורם לנגועים בו לחשוב שגם הטרוריסט של חמאס כלל אינו טרוריסט. זאת אומרת, אולי הוא כזה מנקודת מבטו של הישראלי המצוי, אבל מעבר לים, מנקודת מבטו של הסטודנט המצוי בהארווארד, הוא לוחם חופש. ומי יאמר מה נכון ומה לא, בייחוד שממילא אין דבר כזה "נכון"? הרי הכל יחסי. אלא שלא. לא צריך להיות תלמיד בפילוסופיה המורכבת של המוסר (והיא אכן מורכבת), וגם לא אדם מאמין, כדי לדעת היטב, ולהרגיש בכל נימי הנפש, שרציחתם של שני פעוטים ג'ינג'ים ושל אימם הצעירה, האוהבת והחרדה, בירי מכוון לראשיהם הוא פשע נתעב, באופן מוחלט וחסר כל יחסיות, גם אם בוצע על-ידי ערבים "מדוכאים" ש"נלחמים בכיבוש הקולוניאליסטי". כך גם אין צורך להתלבט יתר על המידה בשאלה אם יש משהו לקוי ביותר - וגם נחות - בתרבות שמקדשת מעשים אלה ומפארת אותם, כמו גם בהשקפה שמוציאה אנשים לרחובות לתמוך בה.
אלא שבמערב, אנו עדים לכך שכל פעולה שמבוצעת נגד כוחות "הדיכוי" נחשבת מוצדקת ומוסרית - כשם שכל ערך מערבי הוא מיסודו פסול ועל-פי רוב רע (בניגוד כמובן לעקרון הרלטיביזם שלפיו אין טוב ורע, אבל בל נקשה יתר על המידה על המאמינים). באופן דומה, כשם שאין מבחינת הרלטיביסטים עדיפות לערכים של התרבות המערבית, כן אין כל משמעות ויתרון למושג "מולדת". אין להם תחושה טבעית של חום ואהבה אליה, או, כפי שאמר לי במאי סרטים אוסטרי שפעם פגשתי, שאינו חש כל גאווה על כך שמוצרט היה בן עמו, כי בשבילו, אין לעם ולארץ כל משמעות (ודאי לא אם היא אירופית, אבל את זה הוא לא ביטא במפורש). אין זה פלא, אם כן, שמנהיגי אירופה, שלאחרונה גילו להפתעתם שהמין האנושי כנראה עוד לא נגמל לנֶצַח-נצחים מן המלחמה, מתקשים לגייס צעירים לצבאות שהם רוצים עכשיו להגדיל פי-כמה.
מסכנים אותם מנהיגים. אין הם אלא השתקפות של בוחריהם, ומכאן מורך הלב שהם מפגינים בימים אלה. כי אומץ הוא פונקציה של אמונה, וככשאין אמת, לא תיתכן כל אמונה. על כן הם מדשדשים ומגמגמים, בעוד שהטייסים של ישראל וארה"ב ממריאים בהוראת מנהיגיהם ללא היסוס השמיימה, מתוך הכרה מלאה בערך שליחותם, ומכים במשטר האימים והזוועות של האייתולות - משטר חדור עד היסוד ברוע תהומי, משטר שהוא פרימיטיבי וברברי. כן, מותר להגיד. אלינו, המחלה אולי הגיעה, אבל לא הכריעה אותנו.