כשהגיע ראש הממשלה מודי מהודו, נשיא המדינה היה באתיופיה. כמובן שקשרי חוץ חשובים ביותר, אך מרבית היהודים (שהוכרו ככאלו) מאתיופיה כבר בארץ שנים לא מעטות, וילדיהם בעלי מקצועות מובילים, כך שלא הייתה דחיפות כה רבה שתהיה התנגשות בין לוחות הזמנים. הודו הרבה יותר חשובה למדינת ישראל מביקור טקסי (שתועלתו בספק) לאתיופיה. אלא שאלו לא היו השיקולים כלל וכלל. הנשיא לא רצה להיות בארץ בכנסת בעוד עמיתו, נשיא העליון, לא הוזמן. כך הוא ניסה להמנע מאי הנעימות כלפי הבסיס שלו ולנקוט עמדה מתחמקת-מה, רק שכח שהוא נשיא המדינה כולה ולא חלק מפלג פוליטי. חמש פעמים דרש הנשיא האמריקני מהנשיא הישראלי להעניק חנינה לראש הממשלה נתניהו. הוא התחיל בנעימים, וככל שעבר הזמן וגבר הזלזול בו, הוא החריף את הטון. אם בתחילה זה היה בצחוק-מה מעל הפודיום בכנסת, הרי שבפעם השישית זה היה במהלך השבוע הראשון של מלחמת שאגת-הארי בצורת נזיפה חריפה ביותר בנשיא הישראלי, למעשה דרישה-במפגיע שזה יעשה עוד באותו יום. ולא כלום. נדמה לו לנשיא הישראלי שהמשחקים בהם הוא נוקט מקובלים גם מחוץ לארץ. נדמה לו לנשיא הרצוג שהנשיא טראמפ יסבול את חוסר הכבוד. "אנחנו מדינה ריבונית", "יש כאן חוק וסדר", "אני נוקט בכל הצעדים הנדרשים ובתהליך הנדרש", ועוד הצהרות שמהוות עלבון ראשוני. אין חולק על כך שמדינת ישראל, מעצמת העל, היא מדינה ריבונית, מדינת חוק וסדר ושלטון. פונה אליה הנשיא האמריקני בבקשה לעשות משהו לא שגרתי, שאולי לא נעשה בעבר, כי זה חשוב ומועיל לו, כי כך הוא רוצה ומצפה. רוצה הנשיא הישראלי לסרב, מוטב שיגיד זאת ישירות. אך הנשיא לא אמר לא. העלבון הולך וגובר. נשיא מדינת ישראל אוחז בעמדה טקסית בלבד, אך יש לו כוח מוחלט לעשות שני דברים: להטיל את הרכבת הממשלה על מיועד ולחון אנשים. כך יוצא שהוא הכתובת הראשונית והאחרונה. הוא ולא אחר. הוא ולא יועצים ופקידים למיניהם. כך שההתמהמהות פרושה דבר אחד: תרוצים. משחקים. זלזול. קטנות הראש. מה עשה הנשיא הישראלי? הסתתר מאחורי התהליך, ובתהליך מתקיימות התיעצויות לעיפה. מחלקת החנינות ומחלקת הבג"צים, והיועצת המשפטית ובג"ץ וארגוני אמת וצדק וכל הדואגים לדמוקרטיה. אוי לו לנשיא האמריקני: לא ידע לאיזו צרה צרורה הוא נקלע - לחול טובעני של ממש. לדוגמה, לפני שמעבירים חוות דעת מאחד לשני לשלישי לרביעי (ולא יהיה לזה סוף), היועצת המשפטית לממשלה לא הגיעה עדיין לתיק על שולחנה מזה ארבעה חודשים. הכיצד? יש מלחמה. והיא עסוקה בהגשת חוות דעת המתפרסת על 450 דפים ביום הרביעי למלחמה על הדחתו המיידית של השר לביטחון פנים ועל צו שחייב בג"ץ להוציא נגד ראש הממשלה לחייבו לפטר את הממזר הסורר ומורה לאלתר! יש סדר עדיפות, ובקשה מוזרה וסוררת מנשיא אחר ודאי שלא תזכה לתשומת לב כלשהי! האישה החזקה ביותר במדינת ישראל, הרגילה שרק לפיה ישק דבר, לא מגיעה וגם לא תגיע לחוות דעת זו, שכולם יודעים שניתן לסכמה במילה אחת ("שלילי!" או אפילו יותר בקצרה "לא!"). כמו אותם צווים של חבריה בבית המשפט העליון המותירים מצב על-כנו (לדוגמה, איסור על סגירת גל"ץ, או איסור פיטור היועמ"שית), יעברו מים רבים בים עד שיקרה משהו. אין דבר יותר יציב מאשר עמדתה של היועמ"שית במדינת ישראל. פלא שהנשיא האמריקני מאבד סבלנות ותובע מפורשות וישירות מהנשיא הישראלי להתערב? אם שלטון הפקידים גבר גם על נשיא המדינה, הרי שאין דרך אחרת וחייבים להתערב, כי מסתבר שמדינת ישראל נכנעה לדיקטטורת-פקידונים וחייבים להציל אותה. אם כך הדבר, ודאי צודקת השרה שקראה להטלת סנקציות אישיות על גלי-בא-לי, הנשיא-עמית, שופטי העליון וכל הקשורים אליהם. יחליט הנשיא הישראלי: האם תשובתו שלילית - "לא אחון", או האם תשובתו "אין בכוחי לעשות דבר, לא בידי הדבר." אך חייב הוא להחליט, כי את המשחקים שסובלים בארץ, אין כל סיבה לסבול בחוץ. [כבוד הנשיא: זכור את אשר קרה לזלינסקי עת הוא הגיע לבית הלבן בלי עניבה, ללא חליפה ועם גישה מזלזלת וחסרת תודה. האם אתה רוצה להתנסות בהשפלה בה זכה זלינסקי עת הוא נזרק מהבית הלבן? כדאי גם להוסיף שבעוד ישראל "מעצמת על", גם זלינסקי הוא נשיא, בדיוק כמו כבוד הנשיא הרצוג.] חמש פעמים, עכשיו כבר שש, והנשיא הישראלי בשלו (כמו פרעה בזמנו). כיון שאנו חיים בזמנים תנ"כיים של ממש, דבר של פעם בלמעלה מחמש מאות דורות, אולי כדאי לזכור את סרוביו של פרעה: קח, לך, העיקר החזר מצב על-כנו, ואז הוא חוזר בו, פעם אחר פעם, וכבר ניתנו בכך סימנים (אותם אנו מזכירים לעצנו שנה אחר שנה בחג הפסח), עד מכת בכורות. הנשיא הרצוג - האם אתה מחכה למכת בכורות? האם תקריב את כלל מדינת ישראל בכדי לרצות אליטה קטנה השולטת בה בעריצות מוחלטת? מה עשה הנשיא השפן? ראשית, מסתבר שהוא הותקף בהתקף חרדה קל, עד כדי כך שהיועמ"שית התפנתה להסתכל בבקשה וכנראה בעוד שבוע עד שבועיים מחלקה אחת תחווה דעתה ואחר כך עוד שבוע עד שבועיים למחלקה נוספת ועוד - מדמיינים הילדים שלנשיא האמריקני סבלנות למשחקים שלהם, לזלזול המתמשך, להתעלמות מדרישותיו וציפיותיו. אך יותר מכך, הוא זימן מיד את השגריר האמריקני, למופע משונה ודוחה של חיזוק, והדגיש שבכלל הפגישה נקבעה קודם לכן. מהלך כל הפגישה ביומה השביעי של המלחמה, נהגו השגריר והנשיא זה בזה בזהירות רבה, כשהם רוקדים מסביב לפיל באולם ולא מעזים להודות שהפיל שם. איזה מחזה עלוב זה היה. במקום להיות גאה בנשיא מדינת ישראל, בן של נשיא, נצר לשושלת רבנים מכובדת, הרגשתי מושפל לחלוטין. ראו את השגינו במלחמה עד כה, וראו לעומת זאת את הנשיא המפחד מהצל של עצמו ומאבד עשתונות. רציתי לצאת לרחוב ולצעוק "פחדן!" במקום זאת ישבתי וכתבתי טקסט לחנינה עליו עליך לחתום. לא בגלל שהנשיא האמריקני דורש זאת, כי אם בגלל שזה יבריא את מדינת ישראל.