הדרישה לכניעה ללא תנאי של גרמניה הנאצית נבעה מכך שהיא הייתה רוע מוחלט וקיצוני, שאין שום נכונות לדבר איתו ושום אפשרות לחיות לצידו. כדי להשיג אותה, היה צורך בחמש שנות מאבק של המעצמות הגדולות ביותר בעולם, שמחירו היה מיליוני הרוגים. סר ארתור האריס, ראש פיקוד המפציצים של בריטניה, סבר שמטוסיו יוכלו להכניע את גרמניה; הוא אפילו לא התקרב לכך. החיילים הגרמנים נלחמו עד הסוף, בין היתר בשל אמונתם היוקדת בנאציזם, ההאלהה של אדולף היטלר והפחד העמוק מפני אויביהם (בעיקר הסובייטים).
אין תקדים כלשהו להפלת משטר רק בהפצצות מהאוויר, ובוודאי שלא לכניעה מוחלטת רק בהפצצות מהאוויר (סוג של חריג: סרביה הוציאה את חייליה מקוסובו ב-1999 לאחר הפצצות כבדות של נאט"ו). החיילים הגרמנים עברו 12 שנים של שטיפת מוח נאצית; באירן היא נמשכת כבר 47 שנים. בגרמניה האידיאולוגיה הייתה לאומנית-גזענית; באירן היא דתית, ומלחמות דת הן עיקשות ועקובות מדם במיוחד. בנתונים אלו, כניעה ללא תנאי של משטר האייתולות נראית כאפשרות רחוקה עד בלתי קיימת.
המקרה של יפן שונה עוד יותר מזה של אירן. שם היה צורך בשתי פצצות אטום כדי להימנע מפלישה, שעלולה הייתה להימשך שנים ולעלות לאמריקנים במאות אלפי הרוגים ואולי יותר. ארה"ב נענתה לדרישה האחת והיחידה של יפן כתנאי לכניעה: הקיסר הירוהיטו יישאר על-כנו, גם אם כמונרך קונסטיטיוציוני. כלומר: הכניעה של יפן לא הייתה ללא תנאי, והיא באה על-פי הוראתו של הירוהיטו ולאחר הפעלתו היחידה בהיסטוריה של הנשק העוצמתי ביותר אי-פעם.
מה שמוביל אותנו לעוד נקודה רבת חשיבות. המשטרים בגרמניה וביפן תפקדו עד הרגע האחרון וכניעתם חייבה את כל הכפופים להם – אזרחים וחיילים. כאמור, הקיסר הוא זה שהורה לצבא היפני להיכנע, ואילו בגרמניה קיבלו הגנרלים מהאדמירל קרל דניץ, יורשו של היטלר בתפקיד הפיהרר, הרשאה בכתב להיכנע.
האם באירן של היום, קל וחומר באירן של עוד שבוע-שבועיים או חודש-חודשיים, תהיה בוודאות סמכות דומה? בסוף השבוע התנצל הנשיא מסעוד פזשכיאן על ההתקפות נגד מדינות המפרץ – ואזי באה התקפה נוספת על דובאי. הנשיא ממילא כפוף למנהיג העליון הדתי, והוא הרבה יותר חלש מאשר מפקדי משמרות המהפכה. בתוהו ובוהו השורר כעת בצמרת האירנית, האם יהיה מישהו שבכלל יוכל להיכנס למו"מ עם ארה"ב?