לאחרונה יצא ספרו התשיעי של ד"ר זאב זיוון שהפעם, בניגוד לעבר, הוא אינו ספר מחקר אישי אלא קובץ מאמרים של רעים מכל התחומים, שאותם קיבץ וערך זיוון, על-מנת לתת תמונה רחבה על הנגב מכל הזוויות. בכריכה הקדמית, הצבעונית, נראה זיוון הצעיר (בצילום של יורם טויטו), שחור השיער, בטיול סובב מכתש רמון, בנחל נקרות בשנת 1995. בכריכה האחורית, ניתן כיתוב המלווה בתמונה ואיור. האיור המתאר את ראשו של זיוון המזוקן נעשה בידי יהודה דרי משנת 1975 והצילום בו נראה זיוון מטייל בחורבת ענים בשנת 2025 הוא מעשה ידיה של בילה בורשטיין. הטקסט בכריכה האחורית הוא בעיקרו הסבר על הפרקים המרכיבים את הקובץ שנכתב לכבוד יום ההולדת ה-80 של זיוון. הקובץ הוקדש לתלמה רעייתו, המלווה את זיוון כבר שישים שנה לאורך הפרויקטים הגדולים בחייו - שדה בוקר, הקמת כפר הנוער ניצנה והחיים במיתר. על כן כתב לה - "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו, ב, ב.).

הספר כולל הקדמה, פתח דבר, וכן שישה פרקים ושמותיהם: נגב, ארכיאולוגיה, בדואים, מלחמות, חינוך הנוער וגבולות. הקדמתו של חנן נוה, מספרת על ידידות בין משפחתו זה עשרות שנים עם משפחת זיוון וקורותיה. בפתח דבר שנכתב על-ידי זיוון בפברואר 2026, מוסברת הקונצפציה על פיה ערך את הספר: שלושים מאמרים המחולקים לשישה תחומים שהוזכרו לעיל. בהמשך מונה זיוון את שמותיהם וליד כל אחד הוא הוסיף שורה או שניים המצדיקים את ההיגיון המחקרי-ההיסטורי-הגאוגרפי והחברתי שתומכים בהכללתו של המאמר בקובץ. כזכור, הספר כולל תמונות רבות בשחור לבן וצבעוני, טבלאות, מפות וצילום מסמכים מקוריים. הצילומים אינם רק איורים כי אם חלק מחקרי חשוב בקובץ.

לפרק הפותח תרמו חוקרים מוכרים; מ' נאור, א' נבון, א' ששון, צ' שילוני, ר' אוסטרייכר, ח' מאור, ש' וידן ושחר שילה. הפרק כולו משתרע על פני 180 עמודים ובמסגרת הטור שלנו נסקור בפרק זה שני מאמרים בלבד.

עשרה מסעות להר מצדה - זיכרונות ומסקנות

מרדכי נאור קובע במאמרו כי הביטוי "הכרת הארץ דרך הרגליים" היווה בסיס ערכי וחינוכי לכל התנועות נוער בארץ לפני ואחרי הקמת המדינה. במאמרו הוא מתאר מהזווית שלו את סיפורי "התנועה המאוחדת" בהם נטל חלק. המסע הרגלי הראשון נערך בשנת 1951 וכלל את מכתשים, סדום, מצדה ומדבר יהודה לאורך של כ-80 ק"מ. הונהגה לכל אורכו "משמעת מים" חמורה ביותר וניתנו לחניכים לימונים כדי להתגבר על הצימאון. הטיפוס למצדה, פסגת הטיול, כלל גם טיפוס שדרש אומץ על חבל. עוד זכר את הקשיים הפיסיים, החמסין הנוראי, משקל הציוד והאוכל שנישא על הגב ולא אפשרו באמת לחניכים ליהנות מהנוף. לאחר מכן, המסע שתוכנן לאילת בוטל מכיוון שמנהל הגימנסיה ברחובות אסר על יציאה ודרש מהחניכים להתכונן "לבגרות". המסע השני שיעדו העיקרי היה טיפוס למצדה אורגן על-ידי הגדנ"ע ובתנאים "מפנקים". יתר על כן, המדבר באותה שנה היה ירוק ופורח עקב הגשמים שירדו שם קודם. תחושת הבוגרים בתנועה הייתה כי טיולי הגדנ"ע היו מיותרים ולא הוסיפו כושר, מידע והכרת הארץ כפי שחוו בטיול התנועה. כחודש לפני הגיוס לצבא, יצאו נאור וחבריו בטיול "טרמפים" כעיקרון, לאילת. סיפור ההרפתקאות בדרך מרתק ומתאר את אילת הקטנה והרחוקה. מכל מקום מבחינת תודעה - הטיול לאילת היה מעין חותמת לסיום תקופת הנעורים והוא דמה בערכו ובמשמעותו בשלבי חייו של המטייל של אז "לטיולים שלאחר צבא" הנהוגים היום בקרב הצעירים. מסע נוסף הזדמן לנאור כחיל נח"ל שהצטרף עם חבריו לכוח האבטחה של טיול התנועה עם חבורה מבית הספר "עיינות". הקשרים, בעיקר עם בנות "עיינות", היו מידיים וחזקים והן הגיעו כגרעין ב' להיאחזות הנח"ל הראשונה מול עזה, בה שהה נאור. היאחזות זו הפכה תוך זמן קצר לקיבוץ "נחל עוז".

שוב למצדה ואילת

ממסעות אלו מזכיר נאור את השלמת סלילתו של "שביל הנחש למצדה" בשנת 1954, שהפך את הטיפוס להר קצר ונוח וכן את התקרית של תפיסת מבריחי אופיום מירדן שניסו להעבירו למצרים. במסעות השמיני והתשיעי של נאור דרומה, הוא שימש כמדריך והוביל את חצי קיבוצו "ניר עוז" למצדה וים-המלח. הדגש בטיול זה היה חברתי, לא על אורך הליכה ולא על משקל סחיבה על הגב. שבועיים לאחר מכן הוביל נאור את החצי השני של הקיבוץ. מסעו העשירי והאחרון למצדה, בשנת 1955, היה ערב חתונתו והוא יצא עם לאה, אשתו לעתיד להדריך את קיבוץ "מפלסים". כיאה לצעירים שבאו מדרום אמריקה, זכורה לו השירה והעליצות והקצב שאפיינו בני יבשת זו. ניתן אם כן לסכם את מערכת הערכים וההתנהגויות שמדגיש נאור בזיכרונותיו על הטיולים למצדה, אילת וים המלח שהיו: משמעת מים חמורה מאין כמוה (שהתברר כי היא אינה תורמת כלל לחוסן), נשיאת כל הציוד על הגב ללא סיוע מוטורי, האמונה בשיזוף יתר (שהתברר אחר כך כמזיק לבריאות), תחושת ההזדהות של צעירי התנועה המאוחדת עם גיבורי מצדה וגילויי הסיוע והערבות ההדדית בין החברים. בנוסף, בבחינה לאחור מצטער נאור שטיב הטיול נבחן על-פי מספר הקילומטרים שנגמעו ברגל ולאו-דווקא על-פי הנופים והאתרים.

שירי וידן טוענת במחקרה כי חשיפת מקורות ערכי הטבע באזור "שדה בוקר", בתקופות שונות, תאפשר לנו להבין כיצד נתפס הנוף על-ידי יושביו וכן על אמונותיו, מנהגיו וציפיותיו. בשנים 1914-1909 נערך המיפוי המדויק והגדול ביותר על-ידי הקצין הבריטי ס.פ. ניוקומב וצוותו. מפתו הודפסה על-ידי משרד המלחמה הבריטי תחת השם "ניוקומב". הוא צירף למשלחתו שחקרה את האזור המדברי ארכיאולוגים, היסטוריונים וקרטוגרפים בהנחה ששמות הוודיות, ההרים, והנחלים מכילים רמזים לשמות אתרים אלה בעבר. בין הארכיאולוגים הידועים היו גם וולי ולורנס. מרבית שמות האתרים במפתו, כ-600 מהם, תורגמו משמם בערבית לאנגלית תוך הקפדה להשוותם למקורות כתובים קדומים יותר (תנ"ך ועוד). באמצע שנות השבעים קבע ביילי כי השמות הבדואיים לאתרים באזור "שדה בוקר" היו ברובם על שם מקורות המים, העצים, שדות המרעה, ותופעות טופוגרפיות. עיתים אף על שמם של אנשי שם. "הוועדה למתן שמות בנגב" בראשות זלמן ליף פעלה כ-11 חודשים ובסמכות שהטיל עליה בן-גוריון קבעה כ-561 שמות בעברית לאתרים באזור. דוגמה למצב היו "שדה בוקר", נחל בוקר והר בוקר. זאת משום שהוועדה נתקלה בשמות בערבית כמו: אל בקר ודומיו. בוועדה סברו שבקר בערבית כוונתו לפרה וכיוונו הצעותיהם ברוח זו. מ' ברסלבסקי למשל הציע לתרגם זאת "לאמיר הבוקר". הוצעו עוד שמות הכוללים את המילה בקר וכך הגיעו "לשדה בוקר". הבדואים טענו שבעבר גידלו כאן עדרי בקר שהובלו ברגל למכירה בלוד ורמלה. מתיישביו של "שדה בוקר" חלמו על סמך זאת להקים ענף בקר (פרות לבשר וחליבה) אך העניין לא הסתייע. נחל צין, עין מור, עין עבדת, עין זיק ועין שביב היו מקורות מים הכרחיים לנוודי המדבר לכן זכו לשמות מוגדרים על-פי אופיים וכיוון זרימת מימיהם. הגדול בהם, נחל צין שאורכו 120 ק"מ, מתחיל בנקודה בגובה 880 מטר מעל פני הים ומסתיים במינוס 360 מטר. לטענת החוקרת, הבדואים חילקו את הנחל לחמישה חלקים כך שכל אחד מהם קיבל שם אחר. ברם הקרטוגרף ליפשיץ קבע שהמפה העברית-ישראלית החדשה תיתן לכל נחל רק שם אחד וכך נקבע השם "נחל צין". הוועדה חזרה לתנ"ך שתיאר את מדבר צין ובכך התנתקה ממסורת בדואית ארוכת שנים לכנות כל קטע על-פי מאפיין נופי אחר. הוועדה נתנה שמות למעיינות הבולטים בבקעת צין - עיטן עבדת, עין עקב והזוג - עין זיק ועין שביב. את השם עבדת השאירו חברי הוועדה על שמו של מלך הנבטים. כך כונו אתרים רבים בדרום על שם מלכי יהודה. לאחר בדיקה, מצאה החוקרת כי 47 שמות ניתנו בנגב - לקוחים מהמקרא והתלמוד; תשעה מתוך האונומסטיקון, שמונה שמות מתוך כתובת שישק, שמונה שמות מתוך מפת מדבא; שמונה נוספים ממפת פתולומאוס המצרי. הוועדה אם כן, שבה לא רק להיסטוריה היהודית אלא העניקה שמות לאתרי הנגב מההיסטוריה האזורית העתיקה. בפרוטוקול הוועדה מצאה החוקרת את התלבטות חבריה עד שהגיעה לשם "עין זיק". סברתה של החוקרת בעקבות זאב וילנאי כי זיק (שהאב בערבית) התכוון לתאר את השתקפות השמש במים או אולי את הדקלים הרבים סביב שהזכירו זיקוקין או שהיא קשורה למטאור שהוא פירוש המילה בערבית. על הקורא להחליט האם הוועדה פעלה על-פי המנדט שניתן לה על-ידי בן-גוריון וניסתה "לייהד" את הנגב (כזכור דב"ג דרש לעברת שמות משפחה) או שנהגה כפי המקובל - שלטון חדש מצייר מפות חדשות ומעניק שמות לאתרים בו על-פי מסורתו, תרבותו וכוונותיו הפוליטיות העתידיות. לפרק על הארכיאולוגיה, עליו נפסח בסקירתנו, תרמו חיים בן דוד ("אבני מיל וכתובות חדשות", מחקר), טלי אריקסון-גיני, ("הר כרכום", ניתן באנגלית בסוף הספר); יהודה דגן, ("שפלת יהודה בתקופת הברזל", מחקר) ויהודה גוברין ("ההר החלק העולה שעיר", מחקר).

לפרק זה תרמו א' מאיר, א' עצמון, אל עמור חליל, גרשון נראל. נסקור את מאמרו של אלי עצמון המציג תמונת מצב עכשווית של הקהילה הבדואית בנגב. הוא טוען במאמרו, כי הוא נועד לתת לקורא ולמתעניין תמונת מצב עדכנית על המתרחש בחברה הבדואית בנגב, על השינויים המואצים ועל המצוקות הגדולות. המאמר מלווה בטבלאות ומפות צבעוניות ויש בו נתונים עד שלהי 2025. מנתונים של שלושה מפקדים משנת 1922, 1931 ושנת 1946 עולה כי לפני הקמת המדינה מנתה האוכלוסייה הבדואית בנגב כ-90 אלף נפש. לאחר הקמת המדינה וריכוזם בסייג נותרו שם כ-12 אלף נפש. עצמון קובע כי האוכלוסייה הבדואית שורשיה משש קבוצות מוצא ויותר. כך למשל מה שאנו מכנים שבטי התיאהא השייכים לקבוצת "בני הילאל" ובדואים שהגיעו מקבוצות מוצא רחוקות כמו - עירק, כורדיסטן, מצרים, לוב, סודן, אריתריאה. לאחר כיבוש הארץ בידי נפוליאון, רבים מהשבטים החלו להתרכז בנגב. הם המשיכו במסורת של קבוצת ערבות (הח'אמס) או קבוצות נקמת דם המשתייכות לאב קדמון חמישה דורות לאחור. בשנת 1816 התנהל הקרב הראשון בין שבטים בנגב באמצעות קואליציה של שבטים שהחלה להתעצב אט אט. לאחר הקרבות נתפסו השטחים לכל שבט מה שכונה בהמשך "הדירה". עד שנת 1966 חיו השבטים תחת "ממשל צבאי" ולאחר מלחמת ששת הימים, החלה הממשלה בתכנון התיישבות קבע עבורם בנגב. עקרונות מודל ההתיישבות היו - שובל (רהט) עבור אל הוזייל, תל שבע לשבטי הקודיראת, שגב שלום לשבטי העזזמה, כסיפה לשבטי הד'ולם ועוד.

תל שבע נבחרה כעירה לדוגמה אך המטרה נכשלה. תוצאה זו זירזה את הקמת רהט בשיטת "בנה ביתך" שהצליח יחסית. הבדואים טענו ללא הפסק לזכויותיהם ההיסטוריות בקרקע ובשנת 1971 אופשר להם להגיש תביעות במסגרת "הסדר זכויות". על-אף זאת, הגישו הבדואים תביעה על 976 אלף דונם והמדינה הקימה את ועדת פליאה אלבק שהמליצה בשנת 1976 לממשלה כיצד לנהוג. ההמלצות לא התקבלו על-ידי הבדואים שהמשיכו לתבוע בעלות. המדינה לא הצליחה לגבש הסדר ועם זאת, המשיכה לפנות בדואים עקב הקמת שדות תעופה בנגב, פעולה שקוממה את הבדואים כלפי הממשל. לצורך כך הוקמה ועדה מיוחדת שהוטל עליה להכין חקיקה מיוחדת לפינוי ושכיהן בה גם דודיק שושני ז"ל מקיבוץ להב. "כך עוצב "חוק רכישת מקרקעין בנגב 1980" תש"ס. במסגרת חקיקה זו, הוחלט להקים את ערערה בנגב לקליטת מפוני שדה התעופה נבטים. גם הצעה זו לא עברה את שלב היישום ומשום כך, הוקמו מאות מקבצים יישוביים בלתי מוכרים. בהמשך מסביר עצמון את יסודות הקונפליקט בין הבדואים לממשלה תחת הכותרת - המחלוקת ההתיישבותית.

עצמון טוען כי סירובה של הממשלה ללכת בעקבות מתווה ועדת גולדברג, יצר תמונת מצב הכוללת נתונים רבים: אוכלוסיית הנגב כוללת בשנה זו בנגב מגיעה ל-350 אלף נפש המתגוררים ב-2,265 "מקבצי מגורים" (צבירים) מתוכם מאה אלף מבנים בלתי חוקיים. מחד-גיסא, המדינה כשלה לדעתו כישלון מוחלט בניסיונות להסדרת ההתיישבות בהסכמה. מאידך-גיסא, מונה עצמון 10 סעיפים המסבירים את חולשת המנהיגות השבטית ואת תוצאות התמשכות מציאת הפתרון לכך. בין הסעיפים הוא מונה למשל את: השפעות לאומיות-דתיות שהסיתו את הבדואים כלפי המדינה; התרחבות מעגלי הפשיעה והעוני; מדיניות אכיפה בלתי מתפשרת מצד הממשלה המבוצעת ללא התחשבות בפתרונות זמינים ומוסכמים לפינוי. אגב, מוסיף עצמון, בצד זה, חלו גם בקרב הקהילה הבדואית מהלכים חיוביים כמו - התרחבות מעגלי ההשכלה והמקצוע; השפעת נשים הולכת וגוברת והתחדדות הזהות הייחודית של הבדווי-ישראלי. עצמון מודה ומזהיר כי לאחר חמישה עשורים בעבודה מול החברה הבדואית תחושתו היא כי "אנו מאבדים שליטה על הנעשה בחצר האחורית שלנו, מתעלמים מתהליכי עומק בחברה הבדואית שעלולים לסכן את ביטחוננו כיהודים במרחב הקרוב." לחוקר הרוצה לבדוק את נתוני עצמון הוא מציע לעשות זאת באמצעות חומר עדכני ממפ"י, מנתוני הלמ"ס, ומהגרפים ההיסטוריים שנשענים על עבודתו של יצחק ביילי ז"ל.

מול נתוניו של אלי עצמון טוב לקרוא על תחושת הבדואים העכשווית. על כך כותב עו"ד חליל אל עמור, תושב היישוב הבלתי מוכר א-סרה, פעיל חברתי, בעל תואר שני וחבר המועצה לכפרים הבלתי מוכרים. בתחילה, כותב אל עמור על ההיסטוריה המשפחתית שלו והיווצרות התופעה של "כפרים בלתי מוכרים" וזאת מזווית של מי שנולד לפני 60 שנה בכפר א-סרה. לאחר מכן הוא הוא מפרט את מחדליה של מדינת ישראל מאז "הנכבה" (1948). כתב האשמה חמור כלפי כל הממשלות, השרים הממונים, הוועדות והארגונים כולל הצבא והמשטרה. הוא מתעלם לחלוטין מתופעות שליליות שהתפתחו בקרב השבטים המפונים שחלקן הפכו לאלימות, בלתי חוקיות ופליליות.

הראשונות לתהליך העיור היו תל שבע ורהט. לצורך הקמת שדה תעופה "נבטים" הופקעו על-ידי המדינה 80 אלף דונם. עד שנות התשעים הממשלה הבטיחה תמורת זאת בנייה ופיתוח ותיעוש אולם בפועל לא נעשה כמעט כלום. במהלך הזמן המקבצים חורה ולקיה מתבלטות וזוכות בשל כך לכבישים, בתי ספר ומוסדות ציבור. אך ככלל נותרה הקהילה מאחור בהשוואה ליישוב היהודי. בששת הערים הבדואיות היה רק בנק אחד ולא נבנו אזורי תעשיה כפי שבנתה המדינה באותה תקופה בדימונה, ערד וירוחם. התושבים נאלצו להתפרנס כפועלים יומיים בבאר שבע וערי הסביבה. מהר מאוד עמדו שש העיירות בראש רשימת המובטלים הארצית - מצב שיצר מתח, פתרונות פליליים ושנאה כלפי המדינה. תופעת הכפרים הבלתי מוכרים הלכה וגברה מאחר שהממשלה הפקיעה את רוב הקרקעות. כך נהרסו שטחי המרעה, והבדואים נאלצו להפסיק ולגדל צאן. המדינה החלה משלהי שנות ה-90 להרוס כ-2,500 מבנים בפזורה הבדואית. מחשש להתפרצות אלימה, הכירה המדינה לבסוף ב-11 יישובים במועצה אזורית אבו-בסמה שלימים התפצלה לשתי מועצות: אלקסום ונווה במדבר. החל משנות האלפיים, נותרו אם כן 35 אלף בדואים ב 35 כפרים בלתי מוכרים ללא שירותים ותשתית מים, חשמל ועוד. ומה קורה היום שואל עצמון ומשיב כי הממשלה לא רק שהרסה מבנים אלא החרימה עדרי צאן וגמלים, חרשה שדות מרעה, שאפה לצמצום מלא של חוות מרעה, וכן הרסה כל מתקן שקשור בהעברת חשמל, מים ודומיהם. עצמון טוען שמדיניות הממשלה הצטמצמה בביטוי: "מה שלא הולך בכוח - ילך ביותר כוח" שגרם להעמקת הקרע בין המדינה לקהילה הבדואית. המנהיגות הבדואית החלשה השיגה מספר הקלות כמו למשל אישור בנייה לבנים ליד הוריהם אך לא הצליחה לגבש את העיירות והשבטים לכוח חברתי-פוליטי המסוגל להתמודד עם המדינה בסוגיה המרכזית: הפסקת החרמת הקרקעות והרס המבנים והחזרת קרוב למיליון דונם לבעלים, כלומר לבדואים. וכך הצטופפו המבנים אחד בתוך השני ואחד ליד השני תוך יצירת סמטאות בעוד הנגב נותר ברובו ריק. החיים לדעת אלי עצמון, בכפרים הלא מוכרים, הפכו למראות סוריאליסטיים והזכירו את הגטאות מימים חשוכים של ההיסטוריה. מסכם עצמון ושואל האם יקום אי-פעם מנהיג אמיץ, שמאמין בשוויון ובשיתוף עם הבדואים ויעשה צדק לקהילה זו בנגב.

לפרקים אלו שבחנו את המלחמות והשפעתן על הנגב מאז מלחמת השחרור תרמו מאמרים - א' לב-רן, ר' רייניץ-אידן, ח' רובינשטיין, י' נבו, ש' גת, וי' צחור. על חינוך הנוער ומשקלן של "תנועות הנוער" תרמו מאמרים - י' בן יעקב, ז' זיוון וז' גריס. על הגבולות הרחיבו - ג' ביגר, ש' רוזן, ד' קורן, מ' מרגלית, כאן יש להזכיר את מאמרה של באנגלית של אריקסון-גיני טלי, "הר כרכום והדרך לשעיר"..

הקובץ בהחלט מחדש בתחשב בעובדה שמתוך 30 מאמרים כ-25 הם מקוריים ונכתבו זה עתה. רבים מבין 25 הכותבים הם גאוגרפים-היסטוריים מנוסים, וכן ארכיאולוגים ותיקים וחוקרי חברה ותרבות. העריכה הגרפית של הקובץ, על חלוקתה לפרקים וסעיפים ועל הבלטת המחקרים החדשניים, מקנה לו מראה מכובד ורציני, שהודות לכך, יוכל הקובץ לשמש את החוקרים בעתיד. בכינוס עצמו, בו הוצגו חלק מהמאמרים, השתתפו כ-80 איש ברגעי השיא. אין ספק שהייתה זו מתנה נאה ליובלו (בן 80) של החוקר הוותיק ד"ר זאב זיוון. כמו-כן, העדפנו לא לתת רשימת מקורות משום שהחוקרים ציינו זאת בהערות השוליים במאמריהם. הקובץ מומלץ לקריאה לא רק לחוקרים ולחבריו של זיוון אלא לציבור הרחב, המבקש לקרוא עוד על היבטים הקשורים לנגב ואשר על שהתרחש ומתרחש בו עתה.