מה הסיכוי שמגדל השן שאנחנו בונים כאן הוא למעשה מגדל קלפים, שמשב רוח קל עלול או יכול לפרק אותו? מה אנחנו שווים ללא התמיכה של ארה"ב? כלום זה המון. משב רוח קל, מסלק את כל ההתחייבויות הנוכחיות, וההתרסקות עלולה להיות בדרך. שם, לפחות למזלנו, הבחירות מתקיימות אחת לארבע שנים, והסיכוי שהנשיא הנוכחי ישנה את החוקה אפסי, אם הוא בכלל יגיע לסיום הקדנציה שלו (למשל, אפשטיין עדיין חי ונושם, אומנם לא בקצב הקודם אבל...). האופוריה הנוכחית יכולה להיות זמנית, ובלעדיו, כך נראה, השלטון בישראל לא יהיה כפי שהוא היום.
השאלה מי יבוא אחריו? בהיסטוריה הפוליטית של ארצות הברית היו כבר פעמים רבות שבהן מדיניות חוץ התהפכה כמעט בן לילה עם חילופי ממשל. מה שנראה היום כעוגן יציב, עלול להתברר מחר כחבל שנחתך. המערכת הבינלאומית אינה בנויה על נאמנות אלא על אינטרסים. כל עוד האינטרסים חופפים, הבריתות נראות איתנות. כאשר הם מתחילים להתרחק, גם הבריתות הוותיקות ביותר מתחילות להיסדק.
ישראל רגילה לחשוב על התמיכה האמריקנית כעל נתון קבוע, כמעט חוק טבע. אבל בפוליטיקה אין חוקי טבע. יש רק מצבי רוח של ציבור, מאבקי כוח בין מפלגות, ומשברים בלתי צפויים שמסיטים את תשומת הלב של מעצמות למקומות אחרים. די להביט בהיסטוריה של מאה השנים האחרונות כדי לראות עד כמה מדינות קטנות, שבנו את ביטחונן על פטרון אחד בלבד, מצאו את עצמן לפתע עומדות לבד. לפעמים זה קרה בגלל החלפת נשיא, לפעמים בגלל מלחמה אחרת שפרצה, ולפעמים פשוט בגלל עייפות של הציבור במדינה התומכת/נתמכת.
לכן השאלה האמיתית איננה רק מה חושב הנשיא הנוכחי, אלא מה חושבת אמריקה עצמה. האם הדור הצעיר שם רואה את הברית עם ישראל באותה צורה שראו אותה הדורות הקודמים? האם התמיכה היא עדיין קונצנזוס רחב, או שהיא הופכת בהדרגה לנושא שנוי במחלוקת? אם התמיכה תהפוך לשאלה פוליטית פנימית בארצות הברית, אזי כל מערכת בחירות שם תהפוך גם לרעידת אדמה פוטנציאלית כאן. במילים אחרות, ייתכן מאוד שאנחנו בונים מגדל מרשים למראה, אך יסודותיו אינם נמצאים רק כאן, אלא גם אלפי קילומטרים מערבה, בוושינגטון. וכאשר יסוד מרכזי של בניין נמצא מחוץ למדינה, תמיד קיים החשש שיום אחד מישהו יחליט להזיז אותו.