נופים שונים - ומבט אל הנוף הנפשי

למרות שהמשוררים מגיעים מחבלי ארץ שונים ומנופים שונים לחלוטין, יש לנוף משמעות רוחנית קיומית. למשל השיר של דואן גאנג מסין מתאר עץ ליד סלע - והקיום שלהם יחד מבטא עבורו אידיאה שמעל לנושאים הגשמיים. בשיר של דואן גאנג מסין, הדימוי של העץ והסלע אינו רק תיאור בוטני או גאולוגי, אלא "ציור נוף" נפשי. ארסלן באייר מטורקיה - נוכחותו באנתולוגיה מוסיפה נדבך של עוצמה רגשית וחיבור עמוק לנוף ולאנושיות הפשוטה, כחלק מהפסיפס הים-תיכוני. באייר כותב מתוך זיקה עמוקה לאדמה הוא הופך את הגאוגרפיה הפיזית לגאוגרפיה של הנפש. גם אצל המשוררת מריאלה קורדרו - הגאוגרפיה היא מטאפורה לנפש האדם. הגאות האכזרית בים היא אלגוריה לפנימיות. הרחבה רוחנית יש בשירו של המשורר הספרדי חסן ירטי (Hassane Yarti), בשיר שכותרתו "LONGING..." ("געגוע..."), הכתיבה אינה נעשית בדיו רגילה, אלא ב"אלף-בית של דמעות". בנגט ברג (שוודיה) - מבטא נוף של התבוננות ושקט - כותב מתוך הנוף הסקנדינבי. אצלו, השלג, היער והמרחבים הפתוחים אינם רק תפאורה, אלא מבטאים הוויה אנושית של הקשבה לשתיקה. מאריה מיראליה מאיטליה - בשיר שלה - הים הוא דימוי לנפש שאינה יודעת גבולות. השיר של יהודית מליק שירן - Yehudit Malik-Shiran - מתאר את האישה כמחוז של תקווה, יש בה משהו חזק מן הנוף. דימוי חזק בשיר מופיע ב"גשר" - Bridge: "הסדקים הם אלו שמקרינים את האור פנימה". הנופים בשירי המשוררים מקבלים גוונים של האֲנשה ושל רוחניות: האנתולוגיה מראה, שלמרות השוני בנופים - הסלע הסיני, השלג השוודי או הים האיטלקי - הפעולה האנושית זהה: האדם משליך את רגשותיו העמוקים ביותר על הנוף: אם זה להיות יציב כסלע, זורם כנהר או חולף כענן. ניתן למצוא הדים לגישה הזו אצל משוררים נוספים באנתולוגיה שחוגגים את הנוף: שי קה (סין) - Xi Ke - מצייר תמונה מרגשת. המשורר מתמקד ברגעים חולפים של אור וצל, הוא שותף לתפיסה שהחיים נמצאים בפרטים הקטנים. איריס כליף מיטיבה לכתוב על האור כאלמנט שמשנה את הקיום. בשירתה, האור אינו רק פיזי אלא רוחני - הוא זה שצובע את הכאב בתקווה. האור אצל איריס הוא הגורם שמאפשר את הריפוי והשינוי הפנימי.

היכולת לשרוד את השינויים

באנתולוגיה זו, השאיפה להבין את השתנות היקום ולהסתגל לתמורות החיים (Resilience) היא מוטיב שחוזר אצל משוררים נוספים, המציעים דרכים שונות להתמודדות עם ה"מסע הקיומי": השינויים במהלך השנים הם הגורמים למשבר בחיי הנישואים. זה שיר של אלכסיי קלקוטין המשורר הרוסי -נותן לכך ביטוי עמוק: השיר מציג ניגוד חריף בין החלום האידיאלי על זוגיות למשברים. הדימוי חזק: ניסיון להדליק "מאות מנורות באולם", בעוד שבפועל רק "אור עמום נדלק בארון". גם ג'יאנג יימאו - Jiang Yimao - בוחר לתאר משבר. הקו שלו - ניסיון לשמור על האנושיות בתוך רגעי פרידה אישיים. נטלי ביסו - מרחיבה מבט: השיר שלה "Stay Human". ביסו טוענת שלהיוולד אנושי זה נס, אבל להישאר אנושי זו עבודה. המשורר דיבראן פילי (Dibran Fylli).מרשים בשירו - "צל של תקווה" - (הצל לא כמשהו מאיים, אלא כנוכחות מלווה, שמעידה על קיומו של אור - גם אם האור עצמו נסתר כרגע. השיר של מוג'ה בוצ'פאפא מאלבניה, "הניצחון הבלתי נראה" - השיר נפתח בתמונות של טבע ובדידות ("שׂדה של בדידות", "תירס בָּשל"). עלינו ללמוד לחפֵש את הניצחון הבלתי נראה. ויש שינויים שקורים ודורשים תשובה למרחקים שֶנוצרו בגלל כורח המציאות. טסנים חוסיין (בנגלדש) - משוררת זו כותבת על התמורות שעובר אדם שמתרחק ממולדתו.

שירה המתבוננת ביסודות הקיום

פיי יפיי (Fei Yifei) הוא משורר שהוא אמן המבט המעמיק. פיי יפיי מביא לשיירה האנושית את כוח ההתבוננות בטבע. הוא מתמקד בפרטים קטנים (כמו עץ, סלע או זרם מים) והופך אותם למטאפורות קיומיות. יפה להשוות שירה זו לשיר של הסיני הבולט זי וו (Zi Wu), המכהן גם כסגן עורך השנתון ודמות מפתח בקהילת השירה הסינית המודרנית. יש עוצמה בשירו - "מפגש מוזר מתחת לבניאן העתיק" ("A Strange Encounter Beneath the Ancient Banyan") - מרתק לקרוא על המתח שבין המילה הכתובה, שהיא סטטית ומוגבלת, לבין ה"רוח" - שהיא המהות החיה, המשתנה ושל החוויה האנושית והשירית.

השירה ככלי תקשורת והבעה של מסרים

מטרת האנתולוגיה - קשר עם הקוראים, עם הציבור. השירה ככלי לחיבור אנושי. כאן ראוי להדגיש את שירתו של משורר ישראלי. יהורם גלילי מביא קול צלול המדגיש את התקשורת שבין בני האדם. גלילי מבין, שהמילה היא גשר. יש מגוון שירים על כוחה של השירה: יש יופי בשיר של המשוררת הגרמנייה נטלי ביסו - השיר "הדממה של האבנים") עוסק במתח שבין הטבע הנצחי לבין הקיום האנושי החולף. בעמוד 141 כובש את הלב השיר 'שירת הברבור של הארץ' של המשורר Dimitris P. Kraniotis – שם השיר שלו - Earth’s swan song. המשורר מעביר מסר: פגיעה בטבע משתקפת ישירות בנפש. העולם החיצוני והעולם הפנימי מתמזגים - כשהטבע מתפורר, גם האדם מתפורר. כשאנחנו מאבדים את הטבע, אנחנו מאבדים חלק מהאנושיות שלנו - את התקווה, את הילדות, את היכולת לחלום.

שנתון השירה - אחדות רוחנית

עצם המפגש בין 253 משוררים מ-104 מדינות הוא אַקט של מאבק נגד הפלגנות והייאוש העולמי. האנתולוגיה לא מוותרת על האמונה, שהמילה הכתובה יכולה לאחצד את הכפר הגלובלי. האנתולוגיה הזו היא הרבה מֵעבר לאוסף שירים - היא מַפת דרכים להתמודדות אנושית עם כאב, טלטלה, אובדן וחיפוש אחר חופש. ומעבר לַכול יש בשירים רבים התמודדות עם זהות ותמורה. שירתו של בלפור חקק מישראל אכן ספוגה בהתמודדות בין נצח לזמן - שירה הקשורה קשר בל יינָתק לקיום בארץ התנ"ך ובארץ ישראל. המיתוס התנ"כי ממשיך לפעום: השירה מרבה להתכתב עם דמויות ואירועים מהתנ"ך, תוך שהם משליכים אותם על המציאות הישראלית המודרנית ויוצרים רצף היסטורי ורוחני של אלפי שנים. השיר של בלפור חקק 'מקדש מעט' - חושף חיפוש אחר הקודש בתוך החול. בשירתו - הקיום בארץ ישראל הוא תהליך של בנִייה רוחנית. במדבר הגדול של המאה ה-21, שבּו גוברים רעשי המלחמה, השנאה והניכור - יש תקווה: יש אחדות. הנה צועדת "שיירת המשוררים" - 253 יוצרים מ-104 מדינות - כמו השיירה במדבר התנ"כי הם מבקשים גאולה. בכוחם של המשוררים להשיב לָעולם את מצפֵּנו הרוחני. האנתולוגיה מוכיחה, כי השירה אינה רק מילים על דף, אלא מערכת כּלים קיומית להתמודדות עם הפֵּירוד והניכּור - ובעיקר עם משבּרי הזהות. זו שיירה של תיקון ושל שירה. יש חיבור אדיר - יש תקווה לעולם!