לפני שאתייחס לפרשה שלנו, פרשת "וַיַּקְהֵל", אני מוצא לנכון להשוות בין אפיוני ההתקהלות בפרשה הקודמת, פרשת "כִּי תִּשָּׁא", והפרשה אותה נקרא בשבת הקרובה, פרשת "וַיַקְהֵל". בפרשת "כִּי תִּשָּׁא" אנו עדים להתקהלות זועמת של העם. העם כופה על המנהיג אהרון את המעמד רווי הזעם - "וַיַּקְהֵל הָעָם עַל אַהֲרוֹן". (שמות לב,1) ואילו בפרשה שלנו, פרשת "וַיַּקְהֵל", ההתקהלות היא רווית שמחה. אנחנו חשים את התרוממות הרוח של העם, המגלה היענות לבקשת משה - "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל". (שמות ל"ה, 1) זו התקהלות שמחה, הנפתחת בבשורה למצוות קיום חוקת חיים לעם ישראל לדורות - "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׁה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קָדוֹשׁ, שַׁבָּת שַׁבָּתוֹן...". הנושא המרכזי בפרשה "כִּי תִּשָּׁא" דן באיסוף תרומות למימוש המטרה הנעלה - הקמת משכן. מטרה המחייבת "כָּל נָדִיב לִבּוֹ יְבִיאָה אֶת תְּרוּמַת ה' - זָהָב וְכֶסֶף וּנְחוֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי..." (שמ',ל"ה,5). בהמשך הפסוק מתבקש העם להביא דברים מאוד יקרי ערך כמו "אַבְנֵי שׁוֹהָם וְאַבְנֵי מִלּוּאִים לָאֵפוֹד וְלַחוֹשֶׁן". הכתוב מציין נכונות רבה ומפליאה של העם לתרום, והתוצאה הייתה שנאספו תרומות מעל ומעבר לנדרש, עד שיצאה הוראה להפסיק את מבצע ההתרמה. אין ספק שערך התרומה, ערך הנתינה של הפרט לצורכי הכלל, הוא ערך מאוד חיובי, שיש לברך עליו ואף חשוב לאמצו במציאות החיים היומיומית. חברה נבחנת בנכונות של כל פרט בה לתרום מעל ומעבר למען צרכי הכלל. אודה, שאני נלהב מהנכונות של העם להתגייס למען מטרה אידאית ואף לתרום מעל ומעבר לנדרש. אך אי-אפשר שלא לשאול כיצד רכוש יקר ערך של כסף, זהב, אבנים יקרות, בדים יקרים נמצא בידיו של עם עבדים ומזי רעב. קשה לי השיח והשיג עם הכתוב, שהעם בפרשת "כִּי תִּשָּא" נתן למען עשיית העגל נזמי זהב מאזני הנשים, הבנים והבנות - "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם..." (שמות ל"ב 3). כיצד עם עבדים שעבד בפרך, מררו את חייו בעבודה קשה בחומר ובלבנים עד "שֶׁתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלוֹהִים מִן הָעֲבוֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלוֹהִים אֶת נַאֲקָתָם ..." (שמות, ב, 23) מאיפה לפתע נוצרה האפשרות, שעם עבדים הם בעלי רכוש כה יקר. אחרי שהעניקו מצבורי זהב רבים לעשיית העגל, באפשרותם להעניק לבניית המשכן המקודש - "זָהָב, כֶּסֶף, נְחוֹשֶׁת, תְּכֵלֶת וְאַרְגְּמָן..."(שמות ל"ה 5) אי אפשר לברוח מהשיח והשיג, שיש לנהל עם הטקסט המקראי, כיצד מתואר רכוש כה יקר, הנמצא בבעלות של עם עבדים עני ומרוד, שעבר את גיהינום העבדות. לכך נוסף שיח ושיג כואב, לשם מה לעבוד את האלוהים במשכן, שיש בו הררי כסף וזהב. לתמיהה הראשונה - כיצד רכוש כה יקר יש לעם עבדים - מנסה הטקסט לתת תשובה. לצערי, לתמיהה השנייה - לשם מה אנחנו זקוקים למקום מהודר בחפצי חן יקרים כדי להתחבר לעבודה רוחנית ערכית לא מצאתי תשובה. לתמיהה הראשונה ישנה תשובה בהוראה, שנתן משה לבני ישראל טרם היציאה ממצרים למדבר בפרק י"ב פסוק 35: "שָׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב ...". הפרשנות די מתחבטת בתשובה המסורה בכתוב, שאותם מצרים, שציוו לטבוח ילודים זכרים, העבידו את עם ישראל בכל עבודה מפרכת, הם לפתע מגלים נכונות להשאלה כה נדיבה של כמויות אדירות של אבני חן יקרות, שמלות יפות וכן גם כמויות לא מבוטלות של כסף וזהב. לתמיהה השנייה אין תשובה. מדוע יש לעבוד את בורא עולם במקום מהודר. מדוע אחרי תקופת הנדודים עוד יתמסרו לבניית בית מהודר. אני מצדד בריטואל דתי המאמץ ביטויי ענווה נטולי זהב נוצץ. חשובה הצניעות והענווה של המקום בו נמצא האדם מול אלוהיו. מצערת הכמיהה למקום קדוש שיהיה מוזהב, ראויה לו הענווה והצניעות. יש לי שיח ושיג ביקורתי עם כמיהה למקום מקודש עדוי פאר מוזהב. אסיים את השיח והשיג באמירה חיובית. המשותף לפרשת "וַיַּקְהֵל" וההפטרה מספר מלכים א' פרקים ז'-ח' המצורפת לפרשה היא בנכונות של עם לתרום מעל ומעבר למען צרכי הכלל, ובמקרה שלנו - תרומה לכינון בית, האוצר בתוכו את עולם הערכים המוסריים שלנו כעם.