'שאגת הארי'. רק מוחו של קופירייטר מוכשר כשד, רק מנהל קריאייטיב גאון, יכול לחשוב על שם כל כך מוצלח, רב משמעויות ועתיר מסרים וקונוטציות. שתי מילים קצרות שמחדדות את המסרים של העם היהודי ומבטאות את מלחמתה הצודקת של ישראל להדברת המפלצת הנאצית בת זמננו, שכמו סָבָהּ-זקנה צורר היהודים המן הרשע, תיכנן מוחו השטני "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד". המגילה שקראנו השבוע סיפרה שכוונתו של השטן האירני הייתה לבצע את חיסול היהודים "בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז". אלא שעם ישראל הזדרז להקדימו ביומיים ופתח עליו את שערי הגהינום כבר בשבת "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק", ביום אַחַד עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר לשנת תשפ"ו, היא השנה ה-78 לתקומת עם ישראל במולדתו. בעבר נהוג היה, שמשימת בחירת שמותיהם של מבצעים צבאיים למיניהם, הוטלה על המחשב הצה"לי. אבל הבחירה האקראית, עוד לפני עידן הבינה המלאכותית, באמצעות הגולם, הניבה שמות אקראיים מצחיקים ומשונים: מבצע רוטב להצנחת נשק ותחמושת בשנים 1966-1964, ימי מלחמת האזרחים בתימן, ממטוסי חיל-האוויר לטובת המורדים המלוכניים בתימן, כדי לעודדם ולחזקם במלחמתם נגד צבאו של הרודן המצרי נאצר, אויבה המושבע של ישראל. בימים ההם הייתה מטרת השמות שהוענקו למבצעים השונים לשמש רק לצרכי חשאיות ומיתוג פנימי. השמות היו על כן קצרים, שרירותיים, ובלתי ממוקדים בעליל, כמו מבצע חץ שחור (1955), מבצע קשת בענן (2004), מבצע כחול וחום (1988), מבצע רובינזון וששת (1970), מבצע הבאת ביכורים (2006), מבצע ענבי זעם (1996), מבצע נוף פראי (1997), מבצע משקל סגולי (2006), מבצע ארגז (1972) ועוד. בשנים האחרונות השתנתה הקונספציה. התחזקות התקשורת והזירה הציבורית הובילו למסקנה, ששמות נכונים של מבצעי צה"ל עשויים לשמש גם ככלי הסברה תודעתי. וכך זכינו למבצע שלום הגליל, עופרת יצוקה, צוק איתן, שומר החומות וחרבות ברזל. בשמות אלה ניכרו הדהוד מקראי או רגשי, מסרים של חוסן, הגנה או עשיית צדק. גם בארה"ב ובבריטניה, נבחרו בעבר באקראי שמות של מבצעים צבאיים מתוך 'בנק שמות' שהוכנו מראש, על-פי מיטב המסורת הצבאית האנגלוסקסית. אך גם בהן שונתה השיטה והאחראים עברו להשתמש בשמות בעלי מסר תודעתי ברור, עם מיתוג משמעותי ועם מודעות ברורה לזירה הגלובלית. ואצלנו? - בשנים האחרונות בוחר את השמות המוח האנושי. כך זה היה במבצע עם כלביא וכעת במבצע שאגת הארי. הדרג המדיני יחד עם אנשי קריאטיב מילואימ'ניקים שפועלים לצידו של דובר צה"ל, מחפשים שמות שנועדו להעניק למלחמה דימוי של עוצמה, מסר של הרתעה, שדר של חוסן וביטחון בצידקת הדרך, הן כלפי פנים, הציבור הישראלי, הן כלפי הסביבה העויינת, וכמובן כלפי הצורר האירני, ממשיך דרכם של המן הרשע והנאציזם, שעודד ומימן ברוב רשעותו טבעת אש (שקרסה תו"ל) של פרוקסים סביב מדינת ישראל. לכך הצטרפה העובדה, שיום ה-ש' של המלחמה ברשע האירני, נפל - לגמרי לא במקרה - דווקא על יום י"א באדר, יום תל חי, שמורשתו היא גבורה יהודית, ושהפך בתנועה הציונית לאחד המיתוסים המכוננים של היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-20. מורשת תל חי הונצחה בפסל האריה השואג, בתל חי, יצירתו של הפסל אברהם מלניקוב. גבורה בגבורה נגעו.

עוצמה פנימית

הצירוף שאגת הארי מקורו בתנ"ך, אך אינו מופיע בצורה זו. האזכור הקרוב לו ביותר נמצא בספר איוב: "שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ" - פסוק העוסק בעוצמתו הפיזית של מלך החיות, המתקרא כאן אריה, שחל וכפיר (נעדרים פה שני כינוייו האחרים, ליש ולביא). ובעמוס מצינו: "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא ה' אלוקים דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא". ויש עוד: בסיפורו של שמשון הגיבור: "וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ"; ובזכריה: "קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים". במסורת ישראל מקובל, שהשם הניתן לחפץ כלשהו או בעל חיים, מבטא את סגולותיו הפנימיות. כבר בסיפור הבריאה מצאנו שהקב"ה הטיל על האדם הראשון, שהיה לפי המדרשים בעל כוחות עילאיים, לקרוא שמות לנבראים על-פי סגולותיהם הפיזיות והנפשיות: "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ". לא נאמר ש'כך יהיה שמו', אלא ששמו כביכול נטבע בו בעת בריאתו. ואף זו: בינה יתרה ניתנה באדם בכך שהשכיל להבין לעומק את שורשיו הרוחניים הפנימיים של כל בעל חיים, ומתוך כך ידע לבחור באותיותיו המסוימות של שמו, שצירופן הביא לבריאתו, ועל-פי זה קבע את שמו. על העוצמה הפנימית החבויה בשימוש בשם אריה, מלך החיות עז המראה והיכולות, שאליו נמשל שבט יהודה ומכאן גם כלל ישראל, עמד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שניחן בחושים לשוניים מחודדים. כבר ביוני אשתקד, לפני שמונה חודשים, אמר: "בזמן המכריע קמנו עם כלביא, והשאגה שלנו הרעידה את טהרן והידהדה בכל העולם". כבר אז, בסיומו של מבצע עם כלביא שלא הושלם בשל התערבותו של נשיא החסד דונלד טראמפ, ניצנץ והבקיע שמו של המבצע לחיסול האיומים האירניים, שאגת הארי. לי אישית זכור השם שאגת ארי עוד מימי הנעורים, בזכות הספר המונומנטלי 'שאגת אריה' (בעגה האשכנזית: שאגס אריה) שבו נָבְרוּ חתנים מצטיינים כדי לשאוב מתוכו פילפולים הלכתיים חדים ומרעננים לדרשתם. מדובר בספרו של רבי אריה לייב גינצבורג (1695-1785), מגדולי הפוסקים והלמדנים של המאה ה‑18, מן הדמויות המרכזיות בעולם התורה לפני כ-300 שנה. נודע כעילוי עצום, כפוסק חריף וכבעל יצירה תורנית שהשפיעה עמוקות על עולם הישיבות (בעיקר הליטאי) עד היום. רבי אריה לייב כיהן כרב וראש ישיבה בערים שונות, כולל בישיבת וולוז'ין הנודעת, ובסוף ימיו שימש רב העיר מץ שבצרפת. ספרו ה'שאגת אריה' נחשב אחד מספרי היסוד של עולם ההלכה האשכנזי המאוחר, וייחודו בכך שאין הוא ספר שו"ת שגרתי; כל 'תשובה' בו היא למעשה חקירה למדנית מעמיקה בסוגיות התלמוד. אין כמובן כל קשר ישיר בין ה'שאגת אריה' של רבי אריה לייב לבין 'שאגת הארי' של דורנו, אלא בכך ששניהם מייצגים צד אחר של מורשת ישראל, כפי שפגשנו בה בהפטרת שבת זכור: 'וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם', או כפי שנתקצר ביטוי זה בימינו לאמירת נצח בת שלוש מלים: עַם יִשְׂרָאֵל חַי!