הבשורה של "לצאת מן הארון" בעינינו פשוטה! איש לא ידבר מאחורי גבנו או ירחם על הורינו, כי הם מתו זה מכבר. אף אחד גם לא יבחן את בן זוגנו, כי אנו ביחד עשרות שנים, ומה כבר יש לגלות, ועוד בגילנו? גמלאים ותיקים אנו וכבר מותר לנו לעשות את ה כ ל, אפילו לצאת מהארון, אז כל דיבור בעניין זה, ממש מיותר! א ב ל, הנסיבות שבהן נכנסנו לתוך הארון, הן לא פשוטות ובאו בתרועה גדולה שנשמעה למרחוק... נודה ולא נבוש שבזמנו, כניסה לארון לוותה באוזני השומעים כמשונה, אפילו מבדחת וחיוך של אי-אמון נמרח על כל שפתיים. אבל עבורנו, זו הייתה שאלה של חיים או מוות! "נו באמת, מה עניין שמיטה לתשמישי מיטה? "מה עניין חיים ומוות לארון?" שאלו השומעים. אומנם בזמננו, כשהיינו צעירים, היה זה אולי משהו מיוחד בנסיבות שלנו, אך בדרך כלל, אנשים נכנסים ויוצאים מכל מיני מקומות שונים ומשונים, שהדיבורים על יציאה מהארון, אין בהם דבר מיוחד, חוץ (אולי) מהלחישות מאחורי הגב על עצם המיקום. דיברו בעניין זה רבות אנשים שהכרנו ואף אנשים שלא הכרנו. על מה אתם שואלים? על היציאה מהארון? אמת שזה דבר לא פשוט ואל תחשבו שלא ויתרנו על דברים מסוימים כדי להיות ראויים להיות ביחד ובל תשורנו עין זר, או, בשונה, הכניסה אליו שלוותה באי נוחות מסוימת, עד שמתרגלים, ואם אנו מוסיפים עוד נשמה טועה, או שבכוונה צרפנו את אותה נשמה אלינו, היה הרבה יותר צפוף וחמים, ובן זוגי חלם לנגוע ב"קלמנטינות" ובשאר..., של השלישי שהצטרף, אך לא העז, (על כל פנים לא לעיניי, אלא רק במחשבות). נהנינו לחטוף קלמנטינה עסיסית מהקערה במרכז השולחן לפני... ושתיית כוס קפה עם ביסקוויט "הדר" אחרי..., ריטואל קבוע אצלנו, שאם לא חוויתם אותו, פשוט הפסדתם! שיאמרו אנשים מה שיאמרו, אנו בשלנו! ואיך אנו אומרים בינינו: "לא משנה הגיל, העיקר התמהיל", חה חה חה. הנגיעות הנעימות בארון בסתר, נדחקים בין ערימות בגדים תלויים, אלה שאנו לובשים יומיום, אלה שאיננו לובשים ואלה שכבר יצאו מהאופנה וחזרו להיות באופנה, כי "אין חדש תחת השמש" אמר מלך חכם אחד, רק חבל שהגזרה שלנו השתנתה אך הבגדים לא השתנו בהתאם. גם הכריות הוצאו מכתפי הבגדים שקנינו בעבר... ונוח כך, כי הן תופסות מקום ומקום אין, רק לשנינו! בדוחק רב הוספנו שני כסאות קטנים, שאחרי מעשה של הכניסה נשב, ננוח ונאכל את הקלמנטינות, כדי לשכוח את הרעש מסביב ושלא יראו אותנו בכך, גופינו נדחקים וקרובים מאוד בלית ברירה..., נושמים את אותו אוויר דחוס מלווה בבושם בעל ריח נעים שפשט באוויר, אולי מהאפטר שייב... הבטנו עלינו, לבושים בגדי בית שבא לזרוק אותם לרגלנו בשל החום והצפיפות בארון. בתחילה, לא העזנו, זה היה מביך, אך עם התגברות הרעש סביבנו, קערת הקלמנטינות שנתרוקנה, הכניסה והיציאה מהארון..., כבר לא התביישנו והבטנו על בריאת הטבע בעין שגילתה זה מכבר את המראות. הרגשה נעימה פשטה בנו שלא הרגשנו זה מקרוב. לבסוף, אחרי תרועת הרגעה, יצאנו מארון הבגדים הקטן בראש מורם, מחייכים זה לזו במבוכה מסוימת ושמחים שיש בביתנו ארון בגדים שהוא חדר קטן עמוס בגדים התלויים משני צידיו, המשמש לנו מחסה בעת תרועת "משלוחי המנות" האוויריים שנשלחו אלינו מ"ידידינו" הפרסים ו"ידידים" אחרים לעיתים קרובות. משום מה הם שכחו שפורים כבר עבר חלף לו. החש-בראש, חומיני, עזב את עולמנו בקול מעיכה, המן הפרסי ורוב חבריו, ניטלה מהם נשמתם בבונקר או מחוצה לו ועוד ידי "הארי השואג" נטויה! עתה, אנו מנקים את הארון לקראת פסח וכן את כל אויבינו מעל פני האדמה ובעזרת האל, נשוב אל השלווה והנחלה בארצנו הקטנה והפורחת ונשב סביב שולחן פסח חגיגי. תודה לאל, שהכיסא הפנוי הפעם לא יהיה יותר סמל המורה על שבוי שלנו, שנשבה בארץ ניכר במלחמת "חרבות ברזל", כי בנינו כולם חזרו בשלום הביתה, כך או כך..., אלא נחכה ונצפה לאליהו הנביא הזכור לטוב, שייכנס למעוננו מבעד לדלת הפתוחה לרווחה, ישב עימנו על הכיסא שנועד לכבודו ויחדיו נקרא בקול רם מההגדה: "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם" ותשקוט הארץ ארבעים שנה, לפחות!