יש רגעים שבהם המציאות כל-כך עצובה, עד שהתגובה היחידה שנותרת היא גיחוך מריר. לא גיחוך של שמחה, אלא כזה שנולד כשמבינים שאם לא נגחך, פשוט נתייאש. כי איך עוד אפשר להגיב למציאות שבה מדינה שלמה, מאז 7 באוקטובר, מתנהלת כאילו נחטפה פעמיים, פעם אחת בידי אויבים מבחוץ ופעם שנייה בידי הפוליטיקאים מבפנים.
מאז אותו יום נדמה שהמדינה איננה באמת מנוהלת. היא פשוט מתגלגלת. יש מלחמה, יש הצהרות, יש מסיבות עיתונאים, יש דגלים ויש סיסמאות אבל דבר אחד כמעט ואין - הנהגה שמסבירה לאזרחים לאן הולכים מכאן. אין הסבר ברור, אין תוכנית ארוכת טווח, אין יעד אסטרטגי שמישהו מוכן לומר בקול רם, לשם אנחנו מכוונים, ובדרך הזאת נלך.
במקום הנהגה שמובילה קיבלנו הנהגה שמגיבה. יום ועוד יום. הודעה ועוד הודעה. תדרוך ועוד תדרוך. המציאות מתנהלת מאלתור לאלתור, כאילו מדובר במשבר חולף ולא במלחמה שמעצבת את גורלה של מדינה. והמלחמה עצמה גם היא מתנהלת בטפטוף. טפטוף של טילים, טפטוף של אזעקות, טפטוף של פחד. נכנסים למקלט, יוצאים מהמקלט, חוזרים לכמה דקות של חיים רגילים, ואז שוב אזעקה. לפעמים נדמה שאנחנו כבר לא אזרחים במדינה חופשית, אלא אסירי עולם עם פריבילגיה קטנה של טיול קצר בחצר, כל עוד לא מתרחקים יותר מדי מהתא.
ומה שמטריד לא פחות מן הטילים הוא השתיקה. לא שתיקה של פחד, אלא שתיקה של הנהגה. כי מלחמות אינן רק עניין של כוח צבאי, מלחמות הן עניין של כיוון. של יעד. של סיפור לאומי שמנהיגות מציבה בפני אזרחיה ואומרת, לשם אנחנו הולכים, ובדרך הזאת נלך יחד.
אין רגע של אמת מול הציבור. אין רגע שבו מישהו עומד ואומר: זו התוכנית, זה היעד, זה המחיר, וזה העתיד שאנחנו מנסים לבנות כאן.
כרגע התחושה היא שמדינת ישראל איננה מונהגת אל סוף המערכה, אלא פשוט מתנהלת בתוך הווה מתמשך שאין לו אופק ברור. כי אזרחים מסוגלים לשאת פחד. הם מסוגלים לשאת מחיר כבד. הם אפילו מסוגלים לשאת מלחמה ארוכה. אבל דבר אחד קשה מאוד לשאת, את התחושה שאין מי שמחזיק באמת את ההגה. והשאלה שמרחפת מעל הכל פשוטה עד כאב. הטילים הם האיום שמגיע מבחוץ אבל הריק של הנהגה, הוא האיום שמגיע מבפנים, ובחיים האיום מבפנים הוא זה שיכריע את גורלה של מדינה.