רון ארד, נווט חיל-האוויר שנפל בשבי בלבנון בשנת 1986, נשלח למשימה מבצעית כמו רבים לפניו ואחריו. אנשי צוות אוויר יודעים היטב שהשמיים מעל שטח אויב אינם מקום בטוח. כאשר מדינה שולחת חייל למשימה, היא נוטלת על עצמה גם התחייבות עמוקה. לעשות הכל כדי להחזירו הביתה. במשך שנים הפך שמו של רון ארד לסמל. סמל לשאלה האם מדינה באמת עומדת בהתחייבות הזאת. האם היא עושה כל שניתן לא רק כדי לשלוח, אלא גם כדי להחזיר. המתח הזה בין שליחות לבין אחריות הוא לב הדיון. מדינות זקוקות לאנשים המוכנים לסכן את עצמם. אך דווקא משום כך, האחריות של ההנהגה גדולה פי כמה. אין מדובר רק בהחלטה צבאית או מבצעית, אלא בהחלטה מוסרית. כאשר מדינה שולחת חיילים לקרב היא יוצרת ברית מוסרית עמוקה. החייל מסכן את חייו למען המדינה. המדינה מתחייבת שלא להפקיר אותו. הברית הזאת עומדת מאחורי מאמצים שנמשכים שנים. החיפוש אחרי רון ארד, הניסיונות להשיב את הדר גולדין ואורון שאול מאז מבצע צוק איתן, והמאבק להשיב חטופים מרצועת רצועת עזה. העיקרון הזה איננו רק עניין צבאי. הוא תנאי לאמון של חיילים. לוחם שיוצא למשימה חייב לדעת דבר אחד. אם משהו יקרה, לא ישכחו אותו. לכן המאמץ להחזיר נעדרים או חללים איננו רק עניין של כבוד המת. הוא גם מסר לחיים. כאשר ממשלות מחליטות על מבצעי חילוץ או פעולות מסוכנות כדי להציל חטופים או לוחמים.האנשים שמקבלים את ההחלטות, ראשי ממשלה, רמטכ"לים, מפקדים, צריכים לשאול את עצמם שלוש שאלות קשות: האם המטרה אמיתית וברורה? האם הסיכוי להצלחה מצדיק את הסיכון? האם יש ערך מוסרי שמצדיק את המחיר האפשרי? כאשר אחת מהשאלות הללו אינה מקבלת תשובה משכנעת, מתעוררת תחושת אי-נוחות. לפעמים אפילו כעס. מאז הקמתה, מדינת ישראל פועלת לפי עיקרון כמעט לא כתוב. לא משאירים חייל מאחור. זה איננו רק כלל צבאי. זהו סוג של חוזה מוסרי בין החברה לבין הלוחמים שלה. חייל שממריא למשימה מסוכנת יודע דבר אחד. אם ייפול בשבי, ייפצע או ייעלם המדינה לא תפסיק לחפש אותו. המחויבות הזאת היא אחד הגורמים שמאפשרים לחברה לשלוח את בניה ובנותיה לקרב. בלי האמון הזה, קשה להחזיק צבא שמבוסס על אזרחים. לכן המאמץ למצוא את רון ארד נתפס בעיני רבים כחובה מוסרית. אני לגמרי מתחבר לכל המאמצים לפתור את התעלומה של רון ארד וכן למאמצים להבאתו לקבורה גם במחיר של סיכון לוחמים. אני סומך על המנהיגים והמפקדים שיודעים לאמוד הייטב את המשימה והסיכון בצידה. מתוך הסיפור האישי והכואב ביותר, מגיעה עמדה מוסרית מורכבת. תמי ארד, רעייתו של רון, אמרה אתמול כי הרצון לדעת מה קרה לבעלה רון, נעצר ברגע שהוא עלול לסכן חיילים אחרים. מבחינתה, קדושת חייהם של חיילים חיים קודמת להשבת עצמותיו של לוחם שנעדר. זו עמדה יוצאת דופן. במשך שנים הציבור הישראלי הזדהה עם המאבק להשבת רון ארד בכל מחיר כמעט. דבריה מציבים גבול מוסרי ברור. עמדתה של תמי ארד מבוססת על תפיסה מוסרית פשוטה אך עמוקה. החיים של אנשים בהווה חשובים יותר מהשבת שרידים מן העבר, גם כאשר מדובר באדם הקרוב ביותר לה. במשנה במסכת גיטין נאמר: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם." עם זאת, כאשר סנש יצאה לשליחות כבר היה ברור שמיליוני יהודים מושמדים. קבוצה קטנה של צנחנים לא יכלה לעצור את השואה ולא להציל קהילות שלמות. לכן אני מרגיש שהמשימה הייתה כמעט סמלית ובעיקר חסרת אחריות. הישוב היהודי שלח צעירים אידיאליסטים למשימה שמראש לא היה לה סיכוי. מה שהנחה את הישוב היהודי היה בעיקר הרצון "לעשות משהו" וזה לא היה מספיק כדי להפוך להצדקה לסיכון חייהם. הכעס הזה שלי ישאר עימי והוא שלי. הוא נוגע בלב השאלה המוסרית של הנהגה: האם מותר לשלוח אנשים למשימה כאשר הסיכוי להצלחה קטן מאוד. במקרה של חנה סנש התשובה לדעתי ברורה. "יש כוכבים שאורם מגיע ארצה רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם. יש אנשים שאורם ממשיך להאיר את העולם כאשר הם עצמם אינם בחיים עוד. אורות אלה, המבהיקים בלילות חשוכים, הם שמדריכים את האדם את הדרך", כך כתבה חנה סנש. הכוכבים האלה הם לוחמים, טייסים, צנחנים. נם האנשים שמוכנים לקחת סיכון למען האחרים. האתגר של כל חברה מוסרית איננו רק להעריץ את האור שלהם. האתגר הוא לוודא שהאור הזה לא נשלח לשמים לשווא. בין הכעס על שליחתה של חנה סנש לבין המחויבות להשיב את רון ארד, הדר גולדין ואורון שאול, נמצאת השאלה העמוקה ביותר של חברה לוחמת. מתי אנחנו שולחים אנשים למשימה מסוכנת או מסוכנת מידי, ומתי אנחנו פשוט עומדים בהבטחה שלנו לא להשאיר אותם לבד. אמונם של הצעירים האמיצים כמו של חנה סנש ודומיה, אינה יכולה להיות תחליף לאחריות של המבוגרים. השאלה הזאת, מי אחראי לגורלם של אלה הנשלחים אל הסכנה, תמשיך ללוות כל חברה שנאבקת על קיומה. בסופו של דבר, כפי שנכתב באותו שיר מפורסם של חנה סנש, הנערה כחולת העיניים, בת ה-23 בלבד שהלכה למשימה חסרת סיכוי בעליל אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות. אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות. אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד. אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות. היא ועוד רבים מכל אותם צעירים אמיצים שהמלחמה האחרונה וקודמתיה, ימשיכו להצית בלבנו להבות לעד.