יש משהו כמעט סמלי בכך שדווקא אלי אוחנה בחר למתוח ביקורת חריפה על מאמן הפועל תל אביב בכדורסל, דימיטריס איטודיס, משום שהעז לומר את האמת הפשוטה: הנהלת EuroLeague אינה ממהרת להחזיר את המשחקים לישראל.
איטודיס לא קרא לחרם. הוא לא תקף את ישראל. הוא פשוט תיאר מציאות. אבל אצל אוחנה, המציאות כנראה פחות חשובה מהפוזה. נדמה שבשנים האחרונות אוחנה התאהב בתפקיד פרשן העל. בעידן שבו עילגות הפכה כמעט ליתרון טלוויזיוני, הוא מרשה לעצמו להטיף לכולם - למאמנים, לשחקנים, למועדונים. והפעם הגיע תורה של הפועל תל אביב.
אלא שהביקורת שלו נשמעת מוזרה במיוחד כשהיא עטופה במינון גבוה של פטריוטיזם. כי אם כבר מדברים על פטריוטיות, אולי כדאי להזכיר פרט קטן מהעבר. גם אוחנה עצמו, כשחקן של נבחרת ישראל בכדורגל, לא תמיד התייצב כשנקבע משחק שלא התאים לרצונו. זה לא חטא בלתי נסלח. שחקנים עושים טעויות, יש מחלוקות, יש משברים.
אבל מי שיש לו פרקים כאלה בקריירה, אולי מוטב שיפגין מעט צניעות לפני שהוא מחלק שיעורי ציונות לאחרים. במיוחד כשהיעד לביקורת הוא מאמן זר, אחד המוערכים באירופה, שמנהל קבוצה ישראלית בתקופה מורכבת ומנסה להתמודד עם מציאות ביטחונית וספורטיבית לא פשוטה.
אפשר לא להסכים עם איטודיס. אפשר גם להתווכח איתו. אבל להפוך אמירה מציאותית לאיזו בגידה פטריוטית? זה כבר יותר פוזה מפרשנות. ואולי כאן טמון הסיפור האמיתי. בכדורסל ובספורט הישראלי בכלל, קל מאוד לצעוק "פטריוטיות" מהיציע או מהאולפן. קשה הרבה יותר להתמודד עם המציאות המורכבת. לכן כל ביקורת על אוחנה בנושא הזה לא רק לגיטימית - היא גם מבורכת. כי מי שמטיף לאחרים על נאמנות, כדאי שיזכור שגם לזיכרון הציבורי יש ארכיון.