כמעט שבועיים של מלחמה בין ארה"ב וישראל לבין אירן והשיח התקשורתי על סיומה צובר תאוצה. האמת היא שלאיש אין מושג כיצד ייראה מצב הסיום לאחר המערכה הצבאית וגם לא ברור מתי מצב זה יגיע.
הגורם המרכזי שיקבע מתי תסתיים המלחמה הוא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. הוא כבר הרגיל אותנו מאז חזר לבית הלבן בינואר 2025 כי למילים ולהצהרות שלו אין ערך של ממש. אצלו מבחן המעשים והתוצאה קובע. כרגע, הוא מפזר הצהרות מעורפלות: מצד אחד הוא מדבר על אש וגיהנום שימטיר על האירנים ומצד שני הוא אומר שסיום המערכה קרוב, אפילו קרוב מאוד.
למה טראמפ נוהג בכפל לשון? להבנתי, יש לכך מספר סיבות: הראשונה, טראמפ עוד מאמין שאירן תיכנע. הוא אולי לא מצפה להודעה רשמית של טהרן על-כניעה (אם כי היה שמח לקבל אחת כזו), אבל מבחינתו כאשר אירן תפסיק לתקוף את הכוחות האמריקניים במפרץ ואת ישראל, ותאפשר הוצאת האורניום המועשר משיטחה וגם פיקוח בינלאומי על מתקני הגרעין שלה בעתיד, הדבר יהווה כניעה. ובכן, נכון לעכשיו, אנחנו לא שם.
סיבה שנייה היא מחירי הנפט בשוק העולמי. כרגע, אין מחסור בנפט בשווקים, אבל ההצהרות הלוחמניות מוושינגטון, בדגש על הסלמה סביב מצר הורמוז, שהם השער ליציאת הנפט מהמפרץ, משפיעות פסיכולוגית על השוק וגורמות לתנודות חדות שמקפיצות את הנפט למחירים, שהציבור האמריקני מתקשה לקבל ולעכל. לא בכדי, ביום שלישי השבוע (10.03.26) טראמפ שיחרר הצהרות מפייסות ומייד מחיר של חבית נפט צנח בכ-20 אחוזים.
התנודתיות הזו לא טובה למשק האמריקני ולא טובה לטראמפ, שרוצה ניצחון בבחירות האמצע בארה"ב המתוכננות בחודשים הקרובים. וזו כבר סיבה שלישית לדילמות שמעסיקות את הנשיא האמריקני ביממות האחרונות. בשיח התקשורתי האמריקני כבר יש ביקורת על המשך המלחמה ועל העובדה שחיילים אמריקניים שילמו בחייהם במלחמה, שרבים באמריקה לא רק מתנגדים לה, אלא גם לא מבינים את מהותה.
כל זה מבלי שהזכרנו כלל את ישראל. ובכן, אם יש גורם שאינו רוצה בהפסקת המלחמה, זוהי ישראל. לא בכדי נשמעות בימים האחרונים התבטאויות של בכירים במערכת הביטחון שצריך להמשיך ולהלום באירנים עד שהנשיא יגיד די. למה? כי צריך לצמצם את היכולות הצבאיות שלהם כמה שיותר. במילה נשיא הכוונה לא ליצחק הרצוג אלא לדונלד טראמפ. זהו מקרה קלאסי שבו נותנים לקליינט לעשות ככל העולה על רוחו (ישראל) עד שהפטרון אומר שיש לעצור. בינתיים הג'ינג'י חם המזג נותן לישראל מרחב פעולה אווירי וכנראה שגם מעבר לזה.
תרחיש הסיום הריאלי של המערכה הצבאית הוא פגיעה משמעותית במשגרים של הטילים הבליסטיים ושל מחסני האמל"ח ואולי גם פגיעה בפרויקט הגרעין. במישור המדיני, המשטר הנוכחי באירן ישרוד, לא רק משום שהנאמנים לו אינם מורדים, אלא משום שהאופוזיציה למשטר הנוכחי באירן, זו שבאירן ומחוצה לה למשטר הנוכחי אינה מאוחדת ואינה מצביעה על דמות אחת שסביבה היא תתלכד ותראה בה את המנהיג הבא.
כל זה לא מבטיח עתיד ורוד של ממש לנו, הישראלים. בטווח הקצר, מצב החירום יימשך. ירי של טילים לריכוזי אוכלוסין בישראל לא מאפשר פתיחה של המשק בכל הנוגע לחינוך, רווחה, ספורט, תרבות, בידור, מסחר וכך הלאה. בטווח הרחוק, מצב החירום אולי יוסר, אבל תקנות ההגנה לשעת חירום (אלו שהבריטים תיקנו בשנת 1945) לא יוסרו. מדוע? כי האיום לא יוסר וישראל תישאר בשכונה שבה יישאר מי שירצה בחיסולה.
המסקנה המיידית היא: יש לשמור על מוכנות צבאית וכשירות מבצעית. במקביל יש לשאוף לחזור לשגרה בהיקף רחב ככל הניתן. זה לא רק יחזיר את השפיות להורים הצעירים, זה גם יצמיח שוב את המשק. בכל מקום עבודה שיש בו מרחב מוגן, רצוי לחזור לשגרה, בוודאי במקומות עבודה חיוניים.
בראייה ארוכה יותר, כדאי לכולנו להישיר מבט על המציאות: לקוות לשינוי באירן זהו מצב לגיטימי, אך תקוות לחוד ומציאות לחוד. אם נשכיל כולנו - ממשלה ועם - להביט למציאות בעיניים, אולי נקבל החלטות מושכלות יותר לפני המלחמה הבאה. והיא תבוא.