לפעמים הדרך להבין מציאות היא להביט במראה של עם אחר. לא כדי להשוות באופן מלא אלא כדי לזהות תופעה אנושית שחוזרת על עצמה. עמים עתיקים, חכמים ובעלי תרבות עשירה עלולים למצוא את עצמם נשלטים בידי רעיונות דתיים קנאיים, אלה או אחרים שמצמצמים עולם מורכב לאמת אחת מוחלטת.
המבט על אירן מעורר מחשבה מטרידה כי הוא מאיר, בעקיפין, גם משהו עלינו. יש משהו מטלטל במבט על אירן! אומה עם היסטוריה מפוארת של אלפי שנים, תרבות פרסית שהולידה משוררים, פילוסופים, מדענים ואימפריות, מוצאת את עצמה נשלטת בידי משטר תיאולוגי קנאי שמקדש מלחמה, מטיף להשמדת ישראל והמערב, ומעלה על נס מוות שהידי.
האמת הפשוטה יותר היא שהמשטר הזה אינו מייצג את חוכמת העם האירני. הוא נשען על אידיאולוגיה דתית קנאית. לכן גם אין בו היגיון מדיני רגיל. אדם נעלם, מיד קם מחליף למחליף. לא משום שיש כאן עומק אסטרטגי גדול, אלא משום שמנגנון רעיוני של קנאות וטרור יודע בעיקר לשמר את עצמו. אין כאן תחכום של אימפריה עתיקה. יש כאן רעיון שמתרבה כמו חיידק, קנאות, שנאה, והבטחה לגאולה דרך חורבן.
אבל דווקא משום כך, המבט על אירן מעורר גם מחשבה מטרידה אצלנו, כי גם בישראל, עם כל ההבדלים העצומים, הולך ומתחזק בשנים האחרונות זרם של פנטיות דתית שמדבר בשפה של גאולה מוחלטת, אמת אחת, ונכונות להקריב את המורכבות האנושית על מזבח אידיאולוגי; וכמו באירן, גם כאן זה לא באמת הסיפור של העם. בישראל חי עם מורכב, יצירתי, ביקורתי, חילוני ודתי, מדעי והומני, עם שהקים מדינה בתנאים כמעט בלתי-אפשריים והפך אותה לאחת החברות החדשניות בעולם הרבה יותר מן המשטר ששולט בו, אבל רעיונות קנאיים, במיוחד כשהם עטופים בשפה דתית של אמת מוחלטת ושל שליחות היסטורית, משתלטים על מרכז הבמה, מרעישים יותר מכל קול אחר ומיצרים רושם כאילו הם מייצגים את הכלל.
בשני המקומות מתרחש דבר דומה, הקנאות הדתית מבטיחה תשובות קבועות לעולם מורכב, וגורמת לנו להאמין שההיסטוריה עצמה כפופה לרצון האל. זו התנגשות בין תרבויות עשירות, עמוקות ורב-קוליות לבין רעיונות קנאיים שמצמצמים אותן לתבנית אחת צרה. ולכן הכאב בישראל גדול כל כך, כי כאשר מביטים באירן קל לומר שהמשטר שם אינו משקף את חוכמת העם הפרסי, קשה הרבה יותר להודות שגם אצלנו הרעיונות הקנאיים והרועשים אינם מייצגים את עומק החוכמה של העם בישראל.