"אני מבקש לומר לבית מה שאמרתי לחברים שהצטרפו לממשלה: אין לי מה להציע מלבד דם, יגע, עמל ודמעות. לפנינו שעת מבחן מן הסוג החמור ביותר. צפויים לנו חודשים ארוכים של מאבק ושל סבל... אתם שואלים: מהי מטרתנו? אני יכול לענות במילה אחת: ניצחון, ניצחון בכל מחיר, ניצחון למרות כל הפחד והזוועות; ניצחון, ולא משנה כמה ארוכה וקשה תהיה הדרך". כך אמר וינסטון צ'רצ'יל בנאומו הראשון בבית הנבחרים כראש הממשלה, ב-13 במאי 1940. שישה ימים מאוחר יותר הוא נשא את נאומו הרדיופוני הראשון. "תהיה זו טיפשות ולנסות ולהסתיר כמה חמורה השעה", הבהיר. ואילו ב-4 ביוני, לאחר הפינוי מדנקירק, הדגיש צ'רצ'יל בבית הנבחרים: "עלינו להיזהר מאוד ולא להתייחס להצלה הזו כאל ניצחון. לא מנצחים מלחמות על-ידי פינוי... אבידותינו בחומר הן עצומות... האבידות האלה יגרמו לעיכוב בגידול הכוח הצבאי שלנו". צ'רצ'יל ידע שאסור לשקר לציבור. לא חייבים לומר לו את כל האמת – ודאי בזמן מלחמה – אבל צריך להכין אותו לקשיים ולקורבנות, לצד העידוד העצום שנתן בכמה מן הנאומים הגדולים בהיסטוריה. באותה תקופה לא היה נהוג להתראיין ולכן צ'רצ'יל נאם מאות פעמים (לרוב בפני קהל), וגם יצא שוב ושוב לבקר הן אזרחים שנפגעו והן חיילים בחזית. כמה רחוק מבנימין נתניהו, שאפילו בזמן מלחמה מסתפק בנאומים מוקלטים ונכון להיום התראיין פעם אחת ויחידה בשבועיים האחרונים – לפוקס ניוז.

בנימין נתניהו יודע היטב מדוע הוא מתחמק מראיונות אמיתיים ומסכים לדבר רק עם "עיתונאים" מלחכי פנכה בישראל, ועם עיתונאים זרים שמטבע הדברים אינם יודעים את הפרטים ואינם מודעים לדקויות. הוא מעדיף נאומים – מה שבמאה ה-21 מאפיין שליטים סמכותניים, המדברים אל הציבור ולא עם הציבור. הנה כמה שאלות שנתניהו לא רוצה לענות עליהן בימים אלה. ביוני שעבר אמרת לנו שהאיום האירני הושמד "לדורי דורות"; מה קרה שאנחנו שוב במלחמה? כיצד קרה שחיזבאללה שוב מהווה איום שכזה? מדוע חברים בממשלתך תוקפים בזמן מלחמה את האופוזיציה ואת התקשורת? מדוע הם עוסקים בזמן מלחמה בחנינה שלך? האם תקרא בפומבי לדונלד טראמפ שלא להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל? מדוע קוצצו כל התקציבים, אבל נוספו כספים לישיבות ולא נגעתם בכספים הקואליציוניים? כיצד זה שלמרות דוח מבקר המדינה, לשליש מהישראלים עדיין אין מיגון? ומעל הכל: כיצד זה שבמשמרת שלך, "מר ביטחון", אנחנו נמצאים במלחמה 29 חודשים, עם אלפי הרוגים, רבבות פצועים ונזקי עתק לכלכלה ולחברה?

לעומת נתניהו שאינו פותח את הפה, דונלד טראמפ אינו סוגר אותו. זהו מאפיין שלו לאורך שנים: נאומים אין-סופיים (מצב האומה שלו לפני שבועיים היה הארוך ביותר בהיסטוריה – 108 דקות), מסיבות עיתונאים ממושכות, מענה לעיתונאים כמעט בכל הזדמנות אפשרית. מבין שני מצבי הקיצון, זה של טראמפ עדיף בדמוקרטיה – למרות הנטיות המאוד-סמכותניות שלו. יש בעיות קשות בדברנות הזאת. בשל סגנונו הפומפוזי, הכזבני והבריוני, טראמפ מעצים כל דבר בלי קשר למציאות. ביוני שעבר הוא הכריז שתוכנית הגרעין האירנית הושמדה, וכעת הוא טוען שבאותו מועד אירן הייתה רחוקה שבועיים מהיכולת להשמיד את ישראל. הוא מבטיח לאירנים "מוות, אש וזעם" – אחרי שהבטיח "אש וזעם" גם לקוריאה הצפונית, רק כדי להשלים עם היותה מעצמה גרעינית שיכולה לפגוע בארה"ב. הוא דרש מאירן "כניעה ללא תנאי", אבל הדוברת קרוליין לוויט הסבירה שהוא התכוון לכך שאירן לא תוכל לכפות את תנאיה. זה לא מצחיק בשום מצב, וזה מדאיג מאוד בזמן מלחמה. לפי כל הסימנים, לטראמפ וממשלו אין יעדים ברורים למלחמה: הם דיברו על הפלת המשטר, חיסול תוכנית הגרעין, הרס היכולת הבליסטית, הפסקת התמיכה בשלוחים, הסרת האיום האיזורי – מטרות מרחיקות לכת וחלקן בלתי אפשריות, ואשר מצריכות שיטות שונות ובחלקן סותרות. וכאשר אין יעד, אזי מצד אחד קשה מאוד לקבוע מתי באמת הושג ניצחון, ומצד שני – קל מאוד להכריז עליו בכל נקודת זמן. זהו נתיב שיכול להוביל או לשקיעה ממושכת בבוץ או להפסקת המלחמה מוקדם מדי.

דובר צה"ל נהנה מאמון נרחב של הציבור בישראל, כחלק מכך שהאמון בצה"ל כולו הוא מזה דורות הגבוה ביותר מכל מוסדות המדינה. הדבר נובע בחלקו מכך שזהו צבא העם (טוב, חלק מהעם) ולכן לכולנו (טוב, לרובנו) יש קשר אישי הדוק אליו – השירות שלנו, של ילדינו, של חברינו – מה שמגביר את האמון. בחלקו הוא נובע מכך שאנחנו רוצים להאמין לצבא האחד והיחיד שיש לנו, הגוף האחד והיחיד שמבטיח את קיומנו. אני לא אומר שהאמון הזה מוטעה; אני רק מציע לקחת אותו בערבון מוגבל משהו. תפקידו של דובר הוא להוציא הכי טוב שאפשר את הגוף שאותו הוא משרת, לעיתים גם על החשבון האמת או חלק ממנה. דוגמה מתחום שאני מכיר היטב: דוברות משרד המשפטים לעולם אינה מוציאה הודעות על הליכים בהם הפסידה המדינה, למרות שהפרקליטות היא עורכת הדין של כולנו, ואני לא מכיר מצב בו עורך הדין שלי מדווח לי רק על הצלחות. אין לנו אפשרות לוודא את מידת הדיוק של ההודעות שמוסר אפי דפרין על הפגיעות באירן ובחיזבאללה, כמו גם על הפגיעות שאנו סופגים. אני כמובן לא מצפה שצה"ל יספר לנו הכל, ודאי שלא בזמן מלחמה. אני כן סבור שלפחות אמצעי התקשורת צריכים להדגיש שמדובר במידע שמסר צה"ל, וגם אין צורך לחזור שוב ושוב על המילים "משטר הטרור" או "ארגון הטרור" המופיעות בהודעותיו.

בהקשר הזה אני מבקש להיתלות באילן הגבוה ביותר: התנ"ך. אחד המאפיינים הבולטים ביותר שלו הוא אמירת האמת על כל אדם, יהא הגדול ביותר והחשוב ביותר והקדוש ביותר. התנ"ך זרוע לכל אורכו בתיאור חטאיהם וכשלונותיהם של גיבוריו. רשימה חלקית בלבד: יחסם של אחי יוסף אליו, יהודה ותמר, משה ואהרון במי מריבה, שאול במלחמת עמלק, דוד ובת-שבע, עבודת אלילים בחסות שלמה, בריחת יונה. "ואנשי קודש תהיון לי" – מנחה אותנו הקב"ה. מסביר ר' מנחם מנדל מקוצק, מענקי החסידות: לקב"ה יש מספיק מלאכים בשמים; הוא נתן את התורה לבני האדם, על כל מגרעותיהם, כדי שדווקא הם יקיימו אותה. מאחר שהם בני אדם, הם נכשלים; "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", קובע שלמה. אדם גדול היא מי שחוטא ויודע לחזור בתשובה. באותה רוח: אנחנו ילדים גדולים ולצערנו מלומדי מלחמות. אנחנו יודעים שבכל מערכה יש כשלונות ואבידות. אל תתייחסו אלינו כאל טיפשים ובורים. במגבלות הביטחון ההכרחיות – תגידו לנו את האמת. לא את כל האמת, זה ברור, אבל רק את האמת. כמו שעשה צ'רצ'יל בשעות הקשות ביותר בתולדות האנושות.

נסיים בווינסטון צ'רצ'יל ובכמה אמירות שלו בנוגע לאמת. הוא הכיר בחולשותיה: "השקר מקיף מחצית מהעולם לפני שהאמת מספיקה ללבוש מכנסיים", אמר עשרות שנים לפני העידן בו כזבים נפוצים במהירות האור. הוא גם ידע שלעיתים אי-אפשר לומר אותה במלואה: "בזמן מלחמה האמת כה יקרה, עד שצריך להקיף אותה בשקרים כשומרי ראש", העיר בשיחה עם יוסף סטלין בוועידת טהרן בנובמבר 1943. אבל, במבט לאחור בזכרונותיו על מלחמת העולם השנייה הדגיש צ'רצ'יל: "שאיפות מאוחדות ורצון טוב אינם יכולים לגבור על העובדות העירומות. האמת היא בלתי נתפסת. פניקה עשויה להתנגד לה. בורות עשויה ללעוג לה. זדון עשוי לסלף אותה. אבל הנה היא". ואילו על בנימין נתניהו ניתן לומר את שהעיר צ'רצ'יל על סטנלי בולדווין, שהיה ראש הממשלה שבע שנים בשנות ה-20 וה-30: "מדי פעם הוא נתקל באמת ומוֹעֵד, אך הוא תמיד מרים את עצמו וממשיך בדרכו כאילו דבר לא קרה".