בואו נעשה חשבון פשוט. מי חשוב יותר לחברה בכלל ולחברה הישראלית בפרט: תלמיד ישיבה או רופא/ה? כאשר אדם נפצע בתאונת דרכים, לוקה בהתקף לב, או כאשר ילד מגיע לחדר מיון באמצע הלילה עם חום גבוה, החברה אינה פונה לבית המדרש אלא לבית החולים. שם נמצאים הרופאים, האחיות והצוותים הרפואיים, אנשים שהשקיעו שנים ארוכות בלימודים קשים ובהכשרה מפרכת כדי שיוכלו להציל חיים.
אני יכול לדבר על כך גם מניסיון אישי. בצעירותי הייתי עתודאי. למדתי רפואה במשך שנים ארוכות. הוריי שילמו עבור לימודיי מכספם, במלואו, ללא שום תמיכה. לאחר שסיימתי את הלימודים לא יצאתי מיד לקריירה אזרחית. הייתי חייב לשרת בצבא חמש שנים, שלוש שנות חובה ושתי שנות קבע. כך פעלה המערכת. אתה לומד מקצוע שהחברה זקוקה לו, ואז מחזיר לחברה בשירות צבאי. זה נשמע הוגן.
אבל אז עולה שאלה פשוטה. מה קורה כאשר חלקים שלמים בחברה אינם משתתפים באותו חוזה אזרחי? כאשר צעיר אחד לומד שבע שנים רפואה, משלם על לימודיו, ואז משרת חמש שנים בצבא, בעוד צעיר אחר באותו גיל פטור כמעט מכל חובה אזרחית? אין בכך כדי לבטל את מקומו של לימוד תורה עבור מי שבוחר בכך. לימוד והגות הם חלק מהתרבות היהודית לדורותיה. אך כאשר נדרש סדר עדיפות ציבורי, וכאשר מדובר בשירות למדינה ובנשיאה בנטל, קשה להתעלם מההבדל.
רופא מציל חיים באופן ישיר, יום אחר יום. זו איננה מטפורה, זו המציאות. הוויכוח בישראל איננו באמת על לימוד תורה. הוא על שאלה אזרחית בסיסית: האם כולנו משחקים לפי אותם כללים. בחברה הוגנת, זכויות וחובות הולכות יחד. כאשר חלק אחד של החברה משרת, עובד, משלם מיסים וממלא תפקידים חיוניים כמו רפואה, מדע וביטחון, וחלק אחר פטור כמעט לחלוטין מכל אלה, נוצר פער שקשה להצדיק אותו מוסרית ואזרחית. בסופו של דבר, השאלה איננה מי חושב שהוא קדוש יותר. השאלה היא מי נושא בנטל הקיום של החברה.