ממלחמת "חרבות ברזל" שהחלה ב-07.10.23 ועד מבצע "שאגת הארי" שמתנהל כעת, ישראל נמצאת ברצף חירום מתמשך. בתוך רצף כזה קל לבצע שכנוע פנימי עמוק כי הפשיעה הפלילית נמצאת בירידה תלולה (ראו בהקשר זה מחקרם של שוהם, אדד ורהב בספרם "קרימינולוגיה", מהדורת 2004, בעמ' 85).
עם זאת, לתפיסתי, כיום מלחמה לא מכבה פשיעה, היא משנה את דפוסיה ולעיתים דוחפת אותה להתפרץ בעיכוב. זאת בניגוד לעמדתם של שוהם, אדד ורהב, שהצביעו על ירידה בשיעורי הפשיעה באופן כללי בזמן מבצע סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, בטענה שהעם היה שטוף באקסטזה של פטריוטיות.
כמעט כל דיון ציבורי על פשיעה ננעל על מדד אחד: כמה תיקים נפתחו במשטרה. אבל "תיק" הוא לא מדד ישיר להיקף עבירות אלא תוצר של שרשרת החלטות. בישראל השרשרת הזו שבירה גם בשגרה. בסקר קורבנות העבירה של הלמ"ס לשנת 2023 רק 32.6% מקורבנות אלימות או איום באלימות דיווחו למשטרה, כלומר רוב האירועים כלל לא נכנסים לסטטיסטיקה המשטרתית.
במלחמה, כשהקשב האזרחי והמשאבים האכיפתיים נמשכים לחירום, הסיכוי ל"תת-דיווח" ולשינוי מדיניות פתיחת תיקים גדל עוד יותר. לכן הירידה של 13% במספר התיקים ברבעון אוקטובר-דצמבר 2023, והעלייה המצטברת של 12% ברבעונים אפריל-ספטמבר 2024, אינן מוכיחות שהפשיעה כבתה אלא בעיקר שהמפגש בין אזרח למשטרה השתנה ואז התאזן מחדש. בדיוק כאן נוצרת המלכודת: שקט סטטיסטי רגעי שעלול לעוור את קובעי המדיניות בזמן שהסיכון מצטבר מתחת לפני השטח.
על מנגנון ההשהיה יש עוגן מחקרי קלאסי. לנדאו ופפרמן בחנו נתונים חודשיים לאורך 15 שנים ושאלו האם דחק ביטחוני מפחית אלימות (דרך לכידות) או דווקא מעלה אותה. לשיטתם, כאשר מספר הנפגעים באירועים ביטחוניים עולה, כעבור חודשים עולה גם שיעור הרצח, בעוד שבעבירות שוד לא נמצא דפוס דומה.
במילים פשוטות, חלק מהפשיעה עשוי להיראות שקט בזמן אמת, אבל האלימות הקטלנית נבנית בעיכוב (Landau & Pfeffermann, Criminology 26(3), 1988). ממצא השוואתי דומה עולה ממחקרם הרחב של ארצ'ר וגרטנר, שמצאו כי מדינות שעברו מלחמה נוטות לעלייה בשיעורי אלימות לאחר הקונפליקט (Dane Archer & Rosemary Gartner, Violence and Crime in Cross-National Perspective (1984)).
ובתוך כותלי הבית, אותה לוגיקת חירום פועלת דרך לחץ, מצוקה והשהיית פנייה לעזרה. לפי נתוני משרד הרווחה בדוח ויצו, בין אוקטובר 2023 לאפריל 2024 נרשמה עלייה של כ-65% בפניות לרווחה בנושא אלימות במשפחה לעומת התקופה המקבילה. הדוח עצמו מסביר שבשלבים מוקדמים של מלחמה נשים חוששות לפנות, כך שגם כאן המספרים עלולים להיות מאוחרים.
מעבר להשהיה ולדפוסים המשתנים, המלחמה גם מזינה את פשיעה ברמת התשתית. כאן נכנס המושג "ההזנה ההדדית של שדה הקרב" שנותן אותותיו דרך נשק. בדיון ועדת החוץ והביטחון (יום ג', 15.10.25) נמסר על 896 הברחות רחפנים מגבול מצרים בשלושת החודשים שקדמו לדיון, כמעט פי שניים לעומת 464 באותה תקופה בשנת 2024.
זו אינדיקציה לשינוי תנאי השוק בזמן מלחמה: ביקוש גבוה לאמל"ח, שחיקה בהרתעה והסטת משאבים. אותה שרשרת אספקה משרתת במקביל תשתיות טרור ורשתות פשיעה, וכל הצלחת הברחה היא דחיפה מערכתית שמגדילה יכולת אלימה בעורף (ראו: UN Security Council, Resolution 2482 (2019)). הנתונים העכשוויים בישראל מחזקים את זה.
לפי דוח יוזמות אברהם לשנת 2025, 252 אזרחים פלשתינים נרצחו בנסיבות של אלימות ופשיעה, השנה הקטלנית ביותר שנמדדה אי-פעם, ועלייה של כ-10% לעומת 230 בשנת 2024. הנתון המכריע: 88% מהנרצחים נורו למוות בנשק חם. זה לא היגיון בלבד - זו שרשרת סיבתית מדידה: הזמינות הגוברת של אמל"ח, שמוזנת מהברחות בזמן מלחמה, מתורגמת ישירות לרצח.
בד בבד, ברגע שהמלחמה מזינה את שוק הנשק, היא מזינה גם את תגובת-הנגד של המדינה: יותר אכיפה, יותר מעצרים, יותר כלואים. זה לא ניחוש, זה כתוב במפורש בדברי ההסבר לחקיקת "מצב חירום כליאתי", חוק שנועד לאפשר לשב"ס לקלוט עצורים נוספים רבים "נוכח העלייה במספר הכלואים והעצורים[...]בעקבות הלחימה." (ראו: חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 64 - הוראת שעה - חרבות ברזל) (מצב חירום כליאתי), התשפ"ד-2023).
אלא שכאן מתחיל המבחן החוקתי. הצפיפות אינה תקלה לוגיסטית אלא פגיעה שיטתית בזכות יסוד. דוח הסניגוריה הציבורית לשנת 2024 מתרגם את זה למספרים שאי אפשר לעקוף: כ-4,800 כלואים מולנים שלא על גבי מיטות, ו-61% מוחזקים בשטח מחיה הנמוך מ-3 מ"ר לאדם. זה קו אדום כפול, משום שבג"ץ כבר קבע שמיטה היא גרעין של תנאי קיום מינימליים ואפשר בה בעת סטייה מהסטנדרט בשל מצב חירום (בג"ץ 4634/04 רופאים לזכויות אדם נ' השר לביטחון פנים, 12.02.07).
אך האם מדובר גם במצב חירום ללא גבול וזמן מוגדר, שרק מוארך ומוארך? לשיטתי, מצב חירום כליאתי תמידי אינו רק פתרון זמני לצוואר-בקבוק אלא סטייה מודעת מכללי המשחק החוקתיים, שמותרת רק אם היא באמת זמנית, מוגדרת ומידתית, וכן מלווה בצעדים שמקטינים נזק, חלופות מעצר ושחרור מנהלי מושכל.
הצורך בהארכת מצב החירום הכליאתי פעם אחר פעם מלמד שאין פתרון שיטתי אלא פלסטר. והתוצאה פרדוקסלית: רצף לחימה שמטרתו להגן על ביטחון האוכלוסייה האזרחית מזין את משבר הפשיעה והכליאה שמחליש את הלגיטימציה האכיפתית ומכרסם בשלטון החוק מבפנים.