זקני הדור שבינינו זוכרים היטב את ההתנהלות התקשורתית הצייתנית במהלך מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. בתודעה נחרתה דמותו המיתולוגית של האלוף (מיל') חיים הרצוג (לימים נשיא המדינה), אשר שימש כמעין הפרשן הצבאי "הלאומי" ב-1967, ובמלחמת יום הכיפורים התבלט כ"קול השפוי והמרגיע" בשידורי קול ישראל והטלוויזיה הישראלית. הוא ניתח את ההתפתחויות במערכה באופן שהיה בו כדי לטפח בציבור עמוד שדרה פטריוטי, לשמר מורל איתן ולהפיח אופטימיות באשר ליכולתו של צה"ל לנצח במלחמה על-אף ההפתעה בראשיתה. חופש הביטוי כערך נעלה בחברה דמוקרטית בעידן של ריבוי ערוצים, רשתות חברתיות וקידוש ערך חופש הביטוי, קשה להעלות על הדעת מציאות של "יד מכוונת" בישראל, אשר תשלוט ותסנן את המסרים המוזנים על-ידי כלי התקשורת בעת מלחמה, למעט מגבלות צנזוריאליות הכרחיות. כך או אחרת, יסוד מוסד הוא כי התקשורת היא המדיום המתווך את המציאות אל הציבור, וזו המאפשרת ביקורת מקצועית על מדיניות הממשלה, הצבא, הכלכלה והחברה. היא מונעת יצירת "מציאות רשמית" אחת ומאפשרת פלורליזם של פרשנויות. דא עקא, מבצע "שאגת הארי" - "זעם אפי", שתכליתו הסרת איומים קיומיים מיידיים הנשקפים לישראל מאירן - לבד מההשתאות והתרוממות הרוח הראשוניות לנוכח התיאום המבצעי, ללא אח ורע, בין צה"ל לבין פיקוד המרכז של ארה"ב (CENTCOM), וכמובן בהינתן ההישגים המבצעיים הדרמטיים של חיל-האוויר לצד התשומות האמריקניות המקבילות - ככל שהמלחמה מתארכת, מקים ביקורת גלויה, עד כדי הטלת ספק באיתנות מניעיה, בתקשורת המיינסטרים הישראלית. פרשנים בכירים בתקשורת זורעים ספקות לגבי מניעי המלחמה את מוביליה של אסכולה זו, שהיא הקבוצה הגדולה והמשפיעה ביותר בקרב בכירי הפרשנים בתקשורת הישראלית, ניתן לסווג כמחנה "ההצלחה המבצעית מול ואקום אסטרטגי". בראייתו, צה"ל מתפקד מצוין מבחינה אופרטיבית בתקיפות באירן, אולם ניכר כי לממשלה אין יעד אסטרטגי ברור. הם מציפים תהיות בהתייחס להגדרה המעשית של ניצחון במערכה, מהי אסטרטגיית היציאה, מי ייכנס לנעליו של משטר האייתולות באירן, ועוד. יתר על כן, הם מטיחים בממשלה כי המלחמה באירן גובלת באלתור אסטרטגי, ומתריעים כי ישראל מסתכנת בהידרדרות לסכסוך אזורי ממושך ומתיש, סוג של מלחמת התשה ללא מטרות ברורות. הם גם סונטים בראש הממשלה על כי הבטיח בעקבות מבצע "עם כלביא" (יוני 2025) כי "הסרנו שני איומים קיומיים מיידיים", וכעבור אך כשמונה חודשים נמצאנו חוזרים ליזום מערכה צבאית סביב אותם איומים, קרי - אתרי הגרעין, וכן משגרים וטילים בליסטיים. הצורך בעצירת המלחמה עכשיו מבחינתם יש לעבור כבר עתה לאסטרטגיה של "הכלה ודיפלומטיה", כאשר המסר המעשי מטיף לעצירה של המערכה הפעילה מול אירן במגמה לחזור לאסטרטגיה של הרתעה אמינה, תוך הסתמכות על הפעלת לחץ בינלאומי לצד ביצוע פעולות חשאיות מתוחכמות. המסר המשתמע מתפיסת עולם זו הוא כי ישראל לעולם לא תוכל להכריע את אירן, הן בשל שטחה הענק והן נוכח היותה מדינה איסלאמית פונדמנטליסטית. בהינתן מציאות זו, להבנת הגורמים הנ"ל, מלחמה ממושכת אך תשרת את הנרטיב האזורי של אירן, שאורך הנשימה האסטרטגי שלה אינו מוגבל, בעוד ישראל עלולה לכלות את משאביה מבלי שתשיג את מטרותיה. לדידם, כפועל יוצא של הערכה זו, שומה על ישראל שתתמקד בעיצוב בריתות אזוריות ובדרבון המערכת הבינלאומית להטלת סנקציות חודרניות על אירן. האמנם שיקולים פוליטיים הנחו את ראש הממשלה? מובילי הדעה בתקשורת המיינסטרים יותר מאשר רומזים כי שיקולים של פוליטיקה פנימית הם שמעצבים את האסטרטגיה של ראש הממשלה נתניהו, ובכלל זה סוגיית משפטו הפלילי. לדידם, ייתכן שהממשלה מנצלת את המלחמה כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מעיסוק בסוגיות "נפיצות" המאיימות על יציבותה של הקואליציה הממשלתית. אשר על כן, אפשר כי קבלת ההחלטות בהקשר לניהול המלחמה הן תגובתיות ולא סדורות; ובמילים אחרות, הם מניחים שהאסטרטגיה מעוצבת על-ידי השאיפה להישרדות פוליטית ולא על-פי אינטרסים לאומיים. הטלת הספק בצדקת ה"קאזוס בלי" (העילה למלחמה) של ישראל מול אירן, משדרת לציבור מידה של בלבול וחוסר אונים, בפרט כאשר העורף הישראלי חשוף לאיום הטילים הבליסטיים האירניים ולתדירות מטרידה של התרעות ואזעקות, ולסיכונים אימיננטיים מפני פגיעה ישירה או נפילת שברי יירוט. לכך עלולה להיות הקרנה מהותית על החוסן הלאומי, ערעור המורל ותחושות ייאוש. התיאום בין נתניהו לבין טראמפ מוצג כ"שיגעון גדלות" זאת אף זאת; דומה כי התיאום המערכתי בין ישראל לבין ארה"ב אשר ראוי להיחשב להישג דרמטי של ראש ממשלת ישראל, ולברית האסטרטגית שרקם עם הנשיא דונלד טראמפ, אינו מרשים את הפרשנים הבכירים של תקשורת המיינסטרים. הללו עטים כמוצאי שלל רב על כל אמירה או רמיזה מצד טראמפ בדבר כוונתו לסיים את המערכה בתוך ימים ספורים. בראייתם, הנשיא טראמפ הוא קפריזי ולא איש של עקרונות, מה גם שלהבנתם הוא נדחף על-ידי נתניהו לצאת למערכה, במשתמע, שלא מתוך שכנוע עצמי או התלהבות של ממש. התשומות הבעייתיות של אלה המתיימרים להצטייר כ-Mister Know All, בעיצומה של מערכה לא פשוטה, משתמעות כסוג של "כפירה בעיקר", וכניסיון לשמוט את השטיח מתחת להישגים העצומים של צה"ל והצבא האמריקני במערכה מול אירן. מסתמן כי דווקא פרשני תקשורת המיינסטרים, שנמנים, רובם ככולם, עם מתנגדי הממשלה הנוכחית ובעיקר עם הסולדים מראש הממשלה נתניהו, אינם נוקטים הבחנה בפרשנותם בין האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל המשתמעים מהאמונה בצדקת ה-Cause שהניע את קבלת ההחלטה לפתוח במבצע "שאגת הארי", לבין דעותיהם הפוליטיות הידועות. הכורח בפרשנות איכותנית המנותקת מזיקה פוליטית בהיעדר בקרה מערכתית על מוצא פיהם ומאמרי הפרשנות בתקשורת המיינסטרים, גם בעת מלחמה, היה מקום לצפות למידה של ריסון עצמי ולניתוח אובייקטיבי-איכותני של המהלכים הצבאיים ותוחלתם, שהרי לעיתונות נודע משקל משפיע בלתי מבוטל על החוסן הלאומי ועל ביסוס האמונה בצדקת הדרך. העובדה שנשיא ארה"ב מושקע כל כולו במערכה נגד אירן ומאמין ביכולת המשולבת של ארה"ב וישראל להכרעתה של אירן בואכה חילופי משטר, מהווה עוגן איתן לכך שאין לפנינו וונדטה "מטורפת" של בנימין נתניהו, אלא היא פרי של עבודת מטה צבאית-אסטרטגית אמריקנית-ישראלית.