כמו במחזור חיים קבוע שבה אלינו פעם אחרי פעם תופעת המציאות המדומה, זו שאיננה מתיישבת עם עובדות החיים. בסוף נובמבר 2024, לאחר הפסקת האש של מבצע חיצי הצפון נגד החיזבאללה במהלך מלחמת חרבות ברזל בעזה, התייצב בנימין נתניהו כהרגלו מול פני האומה והכריז: "חיזבאללה כבר איננו אותו חיזבאללה. החזרנו אותו עשרות שנים לאחור. חיסלנו את נסראללה, חיסלנו את רוב ההנהגה הבכירה של הארגון, פגענו באלפי מחבלים, השמדנו חלק גדול ממערך הרקטות והטילים שלו והרסנו את תשתיות הטרור שנבנו במשך שנים ליד הגבול שלנו."
חצי שנה מאוחר יותר בתום מבצע עם כלביא, שהיא למעשה מלחמת אירן הראשונה, השיר נתניהו שוב מבט לאזרחיו והצהיר: "ב-12 הימים של מבצע ‘עם כלביא’ השגנו ניצחון היסטורי - ניצחון שיישאר לדורות." ובהמשך: "הסרנו מעל כתפינו שני איומים קיומיים מידיים: איום ההשמדה בפצצות גרעין ואיום ההשמדה בעשרות אלפי טילים בליסטיים." וכדי להאדיר את הישגי המלחמה הצהיר בפאתוס כשהוא עטוף בטלית ליד הכותל המערבי: "לפני עשרה ימים שמתי כאן פתק: ‘הן עם כלביא יקום’. עכשיו אני שם פתק חדש: ‘הן עם כלביא קם'."
וכך בנימין נתניהו הוסיף שני נדבכים חדשים לדרך הקבועה שלו להעצים את הישגי המלחמות והמבצעים בראשותו מיד בסיומם. אלא שהפעם חלפו רק שמונה חודשים מאז הוטמן הפתק בין אבני הכותל ומדינת ישראל מצאה עצמה במלחמה גם מול אירן וגם מול החיזבאללה. בעוד הראשונה הייתה יזומה ומתוכננת, השנייה הפתיעה מאוד אם לשפוט לפי התגובה הראשונה אצלנו כי הארגון יצטער מאוד על שהצטרף לבעלי בריתו באירן. אלא מאז פתיחת המלחמה הסתבר כי בניגוד למשאלת הלב של נתניהו, החיזבאללה נשאר אותו חיזבאללה וכי לא כל שיניו החדות נעקרו במבצע הקודם. כידוע זה מה שקרה עם החמאס לאחר כל המבצעים שנוהלו נגדו.
לשאגת הארי, היא מלחמת אירן השנייה, יצאה מדינת ישראל עם בעלת הברית עם ארה"ב. זו הפעם הראשונה בתולדותיה שהיא נלחמת בשדות הקרב שכם אחד עם מדינה אחרת לא כל שכן המעצמה העולמית הראשית. ואילו מבחינתה של ארה"ב זו הפעם הראשונה שהיא משתפת פעולה מלחמתית עם מדינה אחרת. בכל מלחמותיה עד היום היא נלחמה לבד, דוגמת ויטנאם, או בראשן של מדינות אחרות, דוגמת מלחמות העולם, קוריאה או עירק.
ויש עוד מאפיין ראשוני למערכה זו: אישיותו הססגונית של דונלד טראמפ. עבורו, בניגוד לנתניהו, זו המלחמה הרב ממדית הראשונה שהוא עומד בראשה, ובניגוד לנתניהו הנוהג לפזר הישגים במשורה במהלך המערכה ולהתפאר בהם בסיומה, אצל טראמפ ההתפארות היא חלק בלתי נפרד מהתנהלותו היומיומית. שלא כמו נתניהו שמדינתו נמצאת בחזית ותושביה חווים טילים ורקטות מדי יום וחייהם מופרעים כמעט ברציפות שנתיים וחצי, טראמפ יושב רחוק מהחזית ומדמה את המלחמה כמגרש משחקים שניתן ללהט בו בהערכות, סיסמאות ובתחזיות משתנות.
מה יהיה בהמשך
להמחשת הדברים: בחשבון הרשת החברתית הרשמית של הבית הלבן המלחמה באירן מוצגת בסרטי אנימציה ומשחקי וידאו עם דמויות המדמות את החיילים הנלחמים בחזית ותמיד מנצחים. בראיון עיתונאי ימים לאחר פרוץ המלחמה הוא אמר למראיין, "אני מקווה שאתה מתרשם. איך אתה אוהב את הביצועים? כלומר, ונצואלה זה מובן. זה [אירן] עשוי להיות אפילו יותר טוב". כאשר המראיין הקשה כי איש לא מערער על ההצלחות בקרב והדאגה היא מה יהיה בהמשך, ענה לו טראמפ: "שכח את ההמשך. הם מושמדים למשך 10 שנים לפני שיוכלו להיבנות מחדש." בהלך מחשבה כזה אין לו קושי לקבוע כי המטרה היא הכנעתה של אירן, שהוא יקבע מי יהיה המנהיג החדש, שהמלחמה עשויה להימשך ששה שבועות וכעבור מספר ימים שסיומה קרוב "כיוון שלמעשה לא נותר שם דבר לכוון כלפיו... בכל זמן שארצה לסיים זאת, היא תסתיים."
מבחינת ישראל השותפות עם ארה"ב היא כמובן חשובה וברוכה, אבל אמירותיו של טראמפ הן כחרב דמוקלס התלוי מעל ראשה כי בכל זמן נתון הוא יכול לקבוע את מהלכיה, כפי שעשה בעם כלביא כאשר דרש להחזיר את המטוסים בעודם בדרכם להפציץ באירן. בנסיבות כאלו ייתכן מצב בו לא תהיה הסכמה מלאה בין שני בעלי הברית גם אם ברור עמדתו של מי תהיה מכריעה. בשלב זה ניתן לומר כי ההערכות המוקדמות המשותפות שהובילו למלחמה לא התממשו. ההנחה שהייתה כנראה בבסיס ייזום המלחמה כי חיסולו של ח'מינאי ורבים מראשי צבאו יפגע בשרשרת הפיקוד ויערער את יסודות המשטר שיקלו על המשך המערכה התבדו תוך שעות.
בתגובה אירן הפציצה את ישראל ושכנותיה לאורך המפרץ הפרסי, מחירי הנפט החלו לטפס והחיזבאללה הצטרף למערכה והפך את מלחמתה של ישראל לדו-זירתית. ההתנהלות של אירן מאז חיסולו של ח'מינאי לא העידה על משטר העומד בפני קריסה. מה שאנו רואים מאז היא אסטרטגיה מושכלת לגרום להסלמה אופקית של המערכה. מדובר באסטרטגיה בו הצד החלש על פניו בסכסוך מנסה לשנות את התוכניות של החזק. למרות שאיבדו את מנהיגם וראשי הצבא, אלה שמחזיקים עתה במושכות השלטון באירן רצו להוכיח במהירות את נחישותם ויכולתם להרחיב את שדה המערכה.
הסלמה אופקית של סכסוך מתרחשת כאשר הצד החלש או הקטן מרחיב את הממדים הגאוגרפיים והפוליטיים של הסכסוך ושואף גם להאריך את התמשכותו. במקום לנסות להביס את היריב הגדול והחזק בעימות חזיתי, החלש ינסה לערב בו מדינות אחרות, מגזרי משק וכלכלה וכך להשפיע על דעת הקהל של הצד החזק. היום אין כנראה באירן המאמינים כי מדינתם יכולה לנצח את ישראל ובוודאי את ארה"ב במאבק קונבנציונלי חזיתי. אבל לאמיתו של דבר אירן לא זקוקה לכך.
ההסלמה האופקית היא אסטרטגיה פוליטית במהותה. כאשר אירן פוגעת בדוחה או דובאי, שהיו מוכרים עד היום כמרכזים עולמיים של פיננסים, מסחר, תיירות, תעבורה עולמית אווירית וימית, המחיר התדמיתי גבוה משמעותית יותר מהמחיר החומרי. מחיר כזה עלול להתגלגל מיד או במשך זמן קצר גם למחיר מדיני כאשר במקרה הנדון ארה"ב עלולה לאבד מאחזים צבאיים או אזרחיים באזור ואילו כלפי ישראל תופנה אצבע מאשימה כמי שיזמה ודחפה למלחמה.
מחירים פוליטיים
ויש את הסוגיה החשובה ביותר, הנפט. כמעט 20 אחוז מתעבורת הנפט העולמית עוברת במצר הורמוז הצרים מאד. אפילו להפרעות זמניות כתוצאה מירי טילים, תאונות של ספינות או מיקוש נתיבי ההפלגה המביאות לקפיצה נחשונית בביטוחים, יש השלכות עולמיות בעליית האינפלציה הגורמת בעקבותיה ללחצים פנימיים על הממשלות. במיוחד זה מורגש בארה"ב ואירופה. כלומר, התפתחות כזו לא תלויה כלל בנצחונות בשדה הקרב אלא רק באורך נשימה ממושך של אירן שנועד לגבות מחירים פוליטיים, צבאיים וכלכליים מטראמפ וממנו אולי גם מנתניהו.
גם אם המלחמה תסתיים בימים הקרובים יידרשו מספר שבועות לנקות את מצר הורמוז ממוקשים והריסות כדי לאפשר חידוש ההפלגות חבטוחות. את זה חייבים לזכור בהקשר ללוח הזמנים המוגדר מאוד של טראמפ ממנו נגזר סיום אפשרי של המלחמה: ב-11 ביוני ייפתח מונדיאל הכדורגל באמריקה; שלושה ימים מאוחר יותר הוא יהיה בן 80 ; שלושה שבועות מאוחר יותר תציין ארה"ב 250 שנות עצמאות. את שלושת האירועים הללו טראמפ ודאי יחגוג בדרכים הבומבסטיות שהוא אמון עליהם ולא ירצה כמובן שהמלחמה תעיב עליהם.
גם אם לא יושגו מטרות אחרות למלחמה, שאגב לא נודעו ברבים, מטרה אחת אסור להחמיץ: חיסול התשתית הגרעינית של אירן הכוללת את המאגר הידוע של אורניום מועשר ברמה מסוכנת והגדרת היקפי פעילות מרכזי העשרה שלו. מתחילת הדיון על הגרעין האירני אצלנו לפני למעלה משני עשורים, המטרה הייתה למנוע זאת. נתניהו שכנע את טראמפ ב-2018 לפרוש מההסכם שנועד להשיג זאת. אם מאגר זה שכיום מוערך במשקל כ-450 ק"ג לא יושמד או לחלופין יועבר למדינה שלישית, המלחמה תירשם ככשלון. לא יואילו אז השבחים העצמיים של נתניהו ובוודאי של טראמפ שינסו לסחוט את הלימון ללימונדה שלא תהיה טעימה במיוחד.
אם וכאשר זה יקרה היא לא תפתור בהכרח את בעיית החיזבאללה מבחינתה של מדינת ישראל. אי-פירוקו בכח יותיר את הארגון כמו החמאס על רגליו. אם כך, אולי תעלה אז החשיבה הלא בלתי מעשית לפרקם בדרכים אחרות, למשל, חנק כלכלי. אופציה זו לא נוסתה עד היום. היא לבטח לא תצריך קרבנות אדם.